הקמעות שאנשים נושאים

מצרים העתיקה

המקור היחיד העשיר ביותר. בתי המלאכה המצריים ייצרו חרפושיות, עיני ודג'את, עמודי ג'ד וענח'ים מפאיאנס באלפי עותקים, עבור החיים לענידה ועבור המתים לעטיפה. הצורות האריכו ימים יותר מן הדת עצמה, ועדיין הועתקו באיטליה הרומית.

מסופוטמיה

כאן היו הקמעות מסמכים משפטיים לא פחות משהיו תכשיטים. לוחות נגד השדה למשתו נקבו בשמה, מנו את פשעיה וציוו עליה להסתלק; ראש פזוזו שנענד על הצוואר העמיד מפלצת אחת כשומרת מפני רעותה.

יוון ורומא

נערים רומים ענדו בולה ונערות ענדו לונולה עד שהגיעו לבגרות, וסמל הפסינום הפאלי נתלה מעל פתחי בתים ועל צירי עגלות. כאן גם רכשה עין הרע את הספרות שעדיין מעצבת את אופן הדיבור עליה.

יהודי וקבלי

מסורת שחשה אי נוחות כלפי קמעות והפיקה מהם בכל זאת רבים מאוד: קמעות כסף חרוטים בשמות קדושים, קערות השבעה ארמיות שנטמנו הפוכות מתחת לרצפות, חוט אדום מקבר רחל, והיד המכונה יד מרים.

אסלאמי

הטקסט הוא שמגן. התעוויז' או ההיג'אב הוא פסוק כתוב המקופל לתוך תיק מתכת, ופסוק הכיסא, שתי הסורות האחרונות ותשעים ותשעת השמות הם הכתובות הנפוצות ביותר. לצדם מוסיפים להתקיים חפצי העם הקדומים שעליהם התווכחו חכמי הדת.

נוצרי

שרידי קדושים, מדליונים, סקפולרים ותגי עלייה לרגל, ולצדם סבך ארוך של קמעות כתובים שהכנסייה גינתה מעת לעת. הגבול בין חפץ פולחני מקודש ובין קמע נדון במשך אלף שנים ומעולם לא הוכרע.

נורדי ואיסלנדי

פטישי תור מכסף שנענדו על הצוואר במאות שנות ההתנצרות, כתובות רוניות על עצם ועל עץ, ולאחר מכן ספרי הכשפים האיסלנדיים שסמליהם, ובהם הווגוויסיר, הם מסורת ספרותית של המאה השבע-עשרה ולא מסורת ויקינגית.

קלטי וגאלי

חוזרר וחוט אדום מעל דלת הרפת, אבנים מנוקבות על חוט, תלתן ואגוז לוז, ואבני המרפא ששמרו משפחות אחדות לאורך דורות. חלק ניכר מכך שרד באוספי הפולקלור של המאה התשע-עשרה ולא בממצא הארכאולוגי.

סלאבי

תליוני לוניצה, קמעות בדמות גרזן ומפתח, אוברגי רקומים שנתפרו אל צווארונים ושרוולים במקום שבו הגוף פוגש את האוויר הפתוח, ובובות הבד חסרות הפנים שנעשו בלא מחט כדי שדבר לא יוכל להינעץ בהן.

דרום אסיה

לוחות יאנטרה מגולגלים לתוך שפופרות נחושת, החוט השחור ומשיחת הקוהל הנמרחת על תינוקות נגד הנזאר, חרוזי רודרקשה, והתביז' שנענד מעבר לגבולות הדת. בעין הרע נוהגים כבמטרד יומיומי שיש לנטרל ולא כבקללה נדירה.

סיני

ירקן על הגרון, מטבעות מנוקבים קשורים בחוט אדום, עץ אפרסק נגד רוחות, וטליסמנים מודפסים על נייר שסמכותם נובעת מכך שהם נראים כמסמך רשמי, שכן זימון מן השמים מנוסח כדרך שמנוסח זימון מפי שופט.

יפני

אומאמורי הנקנה במקדש ולעולם אינו נפתח, מוחזר ונשרף כעבור שנה. אופודה למדף הביתי, לוחות אמה לבקשות כתובות, ודמויות דלפק החנות כמו מנקי-נקו, היושבות על הגבול שבין קמע ובין פרסומת.

אפריקה והתפוצה האפריקנית

צרורות מינקיסי שכוחם טמון במה שנארז בתוכם, שקיות גרי-גרי, מגילות תפילה אתיופיות מצוירות הנחתכות לפי גובה בעליהן, ושקית הקונג'ר האמריקנית שנשאה את המנהג דרך העבדות תחת שם חדש.

ילידי צפון אמריקה

צרורות רפואה, שקיות רקומות בקווצות ובחרוזים, והחישוק האוג'יבווה שהגיע אל העולם הרחב בשם לוכד חלומות. חלק ניכר מן הנמכר תחת כותרת זו נעשה בידי זרים, ולכן מקור החפץ חשוב כאן יותר מבכל מקום אחר בספרייה.

דרום-מזרח אסיה

קמעות פרה קרואנג התאילנדיים, המוטבעים מחומר ומבורכים במקדש, ולאחר מכן נאספים, מדורגים ונסחרים כמטבעות. קעקועי סאק יאנט מחדירים את אותן דיאגרמות הגנה אל תוך העור במקום אל המתכת, ובכך הופכים את הקמע לבלתי ניתן להסרה.

ברירת המחדל. נתלה במקום שאפשר לגעת בו בלי להסתכל ולהסתירו מתחת לצווארון בעת הצורך, ומכאן שכה הרבה קמעות ששרדו מנוקבים בחלקם העליון.

טבעת היא קמע שאפשר גם להטביע בשעווה. טבעות חותם מן העת העתיקה המאוחרת ומימי הביניים נושאות את אותם שמות ואותן דמויות כמו התליונים, בתוספת הסמכות שבהותרת סימן.

זול, קל לקשירה על תינוק, וללא ספק גבול הנמתח סביב הגוף. האדום הוא הצבע הנפוץ ביותר בתרבויות שאין ביניהן כל קשר.

טקסט המקופל לגודל זעיר ונתפר לתוך עור או נסגר בתיק מתכת. התעוויז' המוסלמי, הקמע היהודי, המגילה האתיופית ונייר הקמע האנגלי פועלים כולם כך, ואף אחד מהם אינו מיועד לקריאה חוזרת.

כוח לפי רשימת מרכיבים. גרי-גרי, שקית מוג'ו או צרור רפואה מוגדרים על פי מה שבתוכם ועל פי הכלל שאין פותחים אותם ואין נותנים לזרים לגעת בהם.

קשר מהדק דבר במקומו, ולכן הוא שימושי להחזקת מזל טוב בפנים או רוח בחוץ. קשרי הרוח של המלחים והחוט האדום הקשור פועלים לפי אותו היגיון בכיוונים הפוכים.

כבד מכדי שייענד, ולכן הוא מגן על מקום ולא על אדם. לוחות השדים המסופוטמיים, הטליסמנים הסיניים מנייר ומטמוני היסוד שומרים כולם על סף ולא על גוף.

ננעץ, נצבע או נקבע במשקוף. פרסת הסוס, בית המזוזה, שלט הקס וסמל הפסינום הרומי מעל דלת החנות מסמנים כולם את הנקודה שבה החוץ הופך לפנים.

גוף קטן העומד במקומו של גוף גדול. אלי הבית, החתול המזמין והבודהה הצוחק כולם מונחים ולא נענדים, ופניהם מופנים בדרך כלל אל הדלת.

הצורה הקדומה מכולן. חרוזי זכוכית ואבן נושאים צבע ודוגמה ולא כתב, ומכאן שהם חוצים שפות בקלות כה רבה.