נוסחאות מאגיות

מה נחשב לנוסחה

רוב הכתובות הרוניות הן שמות. כתובת זיכרון נוקבת בשם הנפטר ובשם מי שהקים את האבן; חפץ נוקב בשם בעליו או בשם יוצרו. זהו עיקר הקורפוס, ואין בכך שום דבר מסתורי.

נוסחה היא דבר שונה: מילה המופיעה על גבי חפצים שאינם קשורים זה לזה, באזורים שונים, לאורך פרק זמן ממושך ובהקשרים שאין ביניהם כל מכנה משותף אחר. הישנות כזו אינה יכולה להיות שמות פרטיים או אוצר מילים שגרתי. זהו ביטוי קבוע הממלא תפקיד מוגדר.

שלוש מילים כאלו זוהו בוודאות בקורפוס הפותארק הקדום:

alu (אלו), הנפוצה מכולן, על גבי בראקטאטים, קמעות וכדי אפר מדנמרק ועד אנגליה. מבחינה אטימולוגית היא קשורה לשיכר (ale) ולהשתכרות, ובהרחבה למצבי אקסטזה ולעולם המתים.

laukaz (לאוקאז), כרישה או שום, המופיעה לעיתים בקיצור כ-lauz או כרונה בודדת. לצמחים ממשפחת השומיים היה תפקיד ממשי בתפיסות הגרמאניות לגבי בריאות וצמיחה.

auja (אאוג'ה), מזל או חסד אלוהי.

זוהי הרשימה כולה. שלוש מילים. כל דבר אחר המתואר כנוסחה רונית הוא מאוחר בהרבה, נדיר בהרבה, או המצאה מודרנית.

קריא אך בלתי ניתן לתרגום

כאן נעוץ המוקד המטריד של הנושא.

אנו יכולים לקרוא את המילה alu. הרונות אינן משתמעות לשתי פנים, המילה יציבה ועקבית בעשרות חפצים, והאטימולוגיה שלה ברורה למדי. אולם מה שאיש אינו מסוגל לומר הוא מה חריטתה על כד אפר אמורה הייתה להשיג.

אין זה פער שמחקר מעמיק יותר עתיד לגשר עליו. אין בנמצא טקסט מאותה תקופה המסביר את הפרקטיקה הזו, משום שאין כלל טקסטים מאותה תקופה מעבר לכתובות עצמן. העולם הגרמאני של המאה החמישית הוא פרהיסטורי במובן המילולי: הוא מתקיים לפני התיעוד הכתוב של עצמו.

כל מה שנאמר על תכליתה של alu (הגנה, קידוש, זימון מצבי אקסטזה או אזכור לנסך פולחני) הוא בגדר הסקה מתוך אטימולוגיה והקשר. חלק מכך הוא הסקה מבוססת, אך דבר מזה אינו עדות ישירה.

הדבר נכון לגבי הקטגוריה כולה: המילים בידינו, אך ההוראות אינן בידינו.

אבני הקללה

שני מונומנטים בבלקינגה (Blekinge) שבדרום שוודיה מהווים את הראיה החזקה ביותר לכך שהקדמונים האמינו כי בכוחן של הרונות לפעול ולחולל דבר מה בעולם.

אבן ביורקטורפ (Björketorp) מתנשאת לגובה 4.2 מטרים ונושאת טקסט בנורדית קדומה (פרוטו-נורדית), הנקרא בדרך כלל כך: אני, אדון הרונות, מסתיר כאן רונות של כוח. מוכה ללא הרף בידי רשע, נידון למוות בוגדני הוא מי שישבור מונומנט זה. אני מנבא חורבן.

אבן סטנטופטן (Stentoften) הסמוכה נושאת נוסחה קרובה, ומוסיפה דבר נוסף: היא משתמשת ברונה Jera בפני עצמה כאידיאוגרמה, המייצגת יבול מוצלח ולא את הצליל j. פרט יחיד זה הוא הראיה הטובה ביותר בקורפוס כולו לכך שרונות יכלו להיקרא כמושגים ולא רק כאותיות.

מילת המפתח בביורקטורפ היא ginnarunaz, המתורגמת לרוב כרונות של כוח או רונות אדירות. כאן הקורפוס מדבר על עצמו: כתובת המתארת את מה שהיא עצמה עושה.

גם לקנה המידה יש משמעות. מישהו חצב, הקים וחרט אבן בגובה ארבעה מטרים כדי לאיים על כל מי שיפגע בה. יהא אשר יהא מה שהאמינו לגבי האיום, הם השקיעו בו משאבים עצומים.

הרצפים שאיש אינו יכול לקרוא

מספר כתובות נושאות רצפים רוניים שאינם מילים בשום שפה מוכרת, והאופן שבו מתייחסים לרצפים אלה הוא קו השבר העיקרי בתחום כולו.

קמע לינדהולם (Lindholm), פיסת עצם מגולפת משוודיה, פותח בחלקו במילים ek erilaz sa wilagaz hateka (אני, הארילאז, נקרא הערמומי), וממשיך ברצף ארוך של רונות חוזרות, הכולל שרשרת של שמונה רונות a ומקבצים נוספים.

מוט החנית של קראגהול (Kragehul) מדנמרק מציג דפוס דומה: פתיחה קריאה שלאחריה מופיעה חזרה צפופה של אותיות.

הפרשנות המקובלת גורסת כי מדובר במאגיה: חזרה כהעצמה, משמעות נומרולוגית, או לחש מדובר שניתן לו ביטוי גרפי.

ההתנגדות המחקרית קובעת כי טקסט בלתי מפוענח אינו בהכרח מאגי. רצף שאיננו יכולים לקרוא עשוי להיות שפה שטרם זוהתה, מערכת קיצורים שאבדה, חורט שהתאמן, שגיאה, עיטור, או מחווה של אוריינות מוקדמת שאינה אומרת דבר מעבר לעצם האמירה: זוהי כתיבה. ייחוס משמעות מאגית לטקסט רק מפני שאיננו מבינים אותו הוא כשל בעל היסטוריה ארוכה בחקר כתבים עתיקים.

בשתי העמדות מחזיקים חוקרים רציניים. התיאור הכן הוא שהרצפים הללו אמיתיים, מכוונים, בעלי דפוס מובהק, ובלתי מובנים.

הנוסחאות הספרותיות הן מאוחרות

חלק ניכר ממה שמסתובב כיום בציבור תחת הכותרת "מאגיה רונית" מגיע מתוך הספרות הנורדית העתיקה ולא מן הכתובות האפיגרפיות, וחשוב להקפיד על הבחנה זו.

ב-Sigrdrífumál (שירת סיגרדריפה) מדריכה ולקיריה את סיגורד ברונות ניצחון, רונות שיכר, רונות לידה, רונות ים, רונות גפיים, רונות דיבור ורונות מחשבה, בצירוף הוראות היכן לחרוט כל אחת מהן. ב-Hávamál (בלדת הנשגב) מונה אודין (Óðinn) שמונה-עשר לחשים הידועים לו. ב-Skírnismál מאיים סקירניר על אישה באמצעות חריטת הרונה þurs ושלושה מוטות נוספים. סאגת בוסה (Bósa saga) מכילה את ה-Buslubæn, תפילת קללה המסתיימת בחידה רונית.

כל החומרים הללו הם מן המאה השלוש-עשרה ואילך, ונכתבו באיסלנד הנוצרית על אודות עבר אגדי, שש מאות עד שמונה מאות שנה לאחר שהפותארק הקדום יצא מכלל שימוש.

זוהי עדות מצוינת למה שתושבי איסלנד בימי הביניים האמינו שרונות מסוגלות לעשות. אין זו עדות למה שחרטו חורטים במאה החמישית, וההתייחסות לשני מקורות אלה כמקשה אחת היא הטעות הנפוצה ביותר בכתיבה הפופולרית על הנושא.

מה שניתן לומר ביושר

סיכום קצר, שכן מדובר בנושא שבו הפרזות בטוחות בעצמן הן הנורמה המקובלת.

כן: שלוש מילים חוזרות כנוסחאות בקורפוס הקדום. שתי כתובות מונומנטליות מקללות את מי שיפגע בהן, ואחת מהן מכנה את הרונות שלה עצמה "אדירות". רונה אחת משמשת כאידיאוגרמה על גבי אבן סטנטופטן. רונות חוזרות ונערמות מופיעות על כלי נשק וקמעות בדפוסים הנראים מכוונים לחלוטין. הספרות האיסלנדית של ימי הביניים מתארת בפירוט מאגיה רונית מורכבת.

לא: איש אינו יכול לתרגם את תפקידה של alu. שום טקסט הדרכה לא שרד מתקופת הכתובות. הרצפים הבלתי מפוענחים אינם מוכחים כמאגיים. החומר הספרותי אינו בן-זמנן של הכתובות. אין שום נוסחה מתועדת לחיזוי עתידות, לריפוי או לאהבה בתיעוד האפיגרפי, יהא אשר יתארו הסאגות.

העמדה המועילה היא להחזיק בעת ובעונה אחת בראיות ובפער שביניהן, ולהבחין בבהירות בין השניים.