שבע הצ'אקרות, ועוד חמש

מהו מרכז אנרגיה

כל אחד מהמרכזים הללו הוא נקודה לאורך ציר הגוף שבה מתרכז התרגול. הטקסטים של ימי הביניים מתארים אותם כפרחי לוטוס: מספר מוגדר של עלי כותרת, שעל כל אחד מהם אות בסנסקריט, הברה מקורית (צליל זרע) במרכז, יסוד, חיה ואלוהות ממונה. שום פרט כאן אינו קישוט בלבד. ספירת עלי הכותרת היא האופן שבו המתרגל מזהה את המרכז שבו הוא נמצא, והאותיות מעניקות לשינון המנטרות את המבנה שלו.

שבע הוא המספר שכולם לומדים. שש הוא המספר שמוסרים הטקסטים בדרך כלל, כאשר סהסרארה נספרת בנפרד מכיוון שהיא שוכנת מחוץ לרצף ולא בראשו. הבחנה זו השתמרה בניסוח של רוב מקורות הסנסקריט: שאט-צ'אקרה, ששת הגלגלים, בתוספת הלוטוס בעל אלף עלי הכותרת שמעליהם.

התאמות עתיקות וחדשות

רצף היסודות עקבי בין המקורות: אדמה, מים, אש, אוויר וחלל, ולאחריהם שני מרכזים מעבר ליסודות החומריים. כך גם מספרי עלי הכותרת, המסתכמים בחמישים בששת המרכזים התחתונים, כנגד חמישים אותיות האלפבית של סנסקריט. כך גם צלילי הזרע LAM, VAM, RAM, YAM ו-HAM.

נושא הצבעים דורש זהירות, שכן הטקסטים מתארים שני דברים שונים, והרשימות המודרניות מציגות דבר שלישי. ליאנטרה של כל מרכז, הדמות הגאומטרית המייצגת את היסוד, יש צבע קבוע: ריבוע צהוב לאדמה, סהר לבן למים, משולש אדום לאש, הקסגרמה מעושנת לאוויר ומעגל לבן לחלל. לעומת זאת, עלי הכותרת נצבעים בנפרד ובאופן שונה: ארגמן בבסיס, שני במרכז המין, כחול-שחור כענן גשם בטבור, שני שוב בלב, סגול מעושן בגרון ולבן במצח.

צבעי הקשת אינם שייכים לאף אחת משתי המערכות הללו. אדום, כתום, צהוב, ירוק, תכלת, אינדיגו וסגול הורכבו יחד במאה העשרים מתוך התאמת שבעת המרכזים לשבעת פסי הספקטרום. שיטה זו נפוצה משום שהיא קלה לזכירה ופשוטה לציור. ההתאמות לבלוטות האנדוקריניות הגיעו באותה צורה בדיוק, מספרו של לדביטר משנת 1927 ומקוראי ספריו.

כל שלושת הרובדים מובאים בכל עמוד, תוך ציון ברור של מקורם.

לא מערכת יחידה אלא רבות

כריסטופר ווליס וחוקרים נוספים של מקורות הטנטרה מדגישים נקודה חשובה: בטקסטים המקוריים, המרכזים הללו מיועדים להנחיית תרגול ולא לתיאור אנטומי. אין מדובר באיברים פיזיים הממתינים לגילוי או לשחרור חסימות, אלא בתבניות מדיטטיביות: מוקדים שבהם מעגנים הברה, מדמיינים אלוהות וממקדים את תשומת הלב. מסיבה זו זרמים שונים מורים על מספרים שונים, ארבעה, חמישה, שישה, תשעה, שנים-עשר או עשרים ואחד מרכזים, מבלי שאף אחד מהם ייחשב שגוי. מספר המרכזים נגזר מאופי התרגול.

הטנטרה הבודהיסטית שומרת על הרעיון העקרוני אך משנה כמעט כל פרט. בוג'ריאנה הטיבטית עובדים עם חמישה גלגלים במקום שבעה, בעלי מספר עלי כותרת ייחודי (שלושים ושניים בכתר, שישה-עשר בגרון, שמונה בלב, שישים וארבעה בטבור ושלושים ושניים בבסיס), ערוץ מרכזי הנקרא אוואדהוטי במקום סושומנה, והלב ולא הראש כמושב התודעה. תרגול אש פנימית (טומו), בגלגל הטבור, מהווה את המנוע של ששת היוגות של נארופה.

מסורת הנאת'ה מוסיפה ציר שונה לחלוטין. ה-סידהא סידהאנטה פדאטי המיוחס לגוראקשנאת' מונה שישה-עשר אדהארות, נקודות משען גופניות החל מבוהונות הרגליים והקרסוליים, דרך החיץ, הטבור והחך, המשמשות לקרקוע ולריכוז ממוקד. אדהארות הן עוגנים; צ'אקרות הן גלגלים. ההפרדה ביניהן היא אחת ההבחנות החדות ביותר בספרות העתיקה.

חמשת המרכזים שנותרו מחוץ לרשימה

בינדו, הריט, לאלאנה, מאנאס וסומה אינם מרכזים נידחים. הם מופיעים בהאתה יוגה פרדיפיקה, בשיווה סמהיטה ובפירושיהן, ותרגולים מוגדרים תלויים בהם: קהצ'ארי מודרה נועדה להגיע ללאלאנה, ותרגול בהקטי מתמקד בהריט. הם נשמטו מההוראה הפופולרית משום ששבע הוא מספר נוח ועגול, ומשום שהשילוב התיאוסופי שהביא את הצ'אקרות למערב התבסס על מודל של שבעה מרכזים.

הם נכללים כאן מכיוון שמפה המציגה רק את הדרכים המפורסמות אינה מפה שלמה.