טארוט ריידר-ווייט-סמית

טארוט ריידר-ווייט-סמית: היסטוריה, סמליות ומשמעות

טארוט ריידר-ווייט-סמית — הידוע גם בשם טארוט ריידר-ווייט, ווייט-סמית, או פשוט טארוט ריידר — הוא חפיסת הטארוט המשפיעה ביותר שנוצרה אי פעם. הוא פורסם לראשונה בדצמבר 1909 על ידי ויליאם ריידר ובניו בלונדון, והפך את הטארוט מכלי נישה לחיזוי לשפה חזותית גלובלית של התבוננות פנימית וחקירה רוחנית. כיום, עם למעלה ממאה מיליון עותקים בתפוצה ביותר מעשרים מדינות, הוא משמש כתבנית המבנית לכמעט כל חפיסה מודרנית. לימוד טארוט ריידר-ווייט-סמית משמעו, למעשה, לימוד הדקדוק של הטארוט עצמו.

מי יצר את טארוט ריידר-ווייט?

החפיסה הייתה יצירתם של שני אנשים שונים מאוד מהסצנה הנסתרת של לונדון בתחילת המאה. ארתור אדוארד ווייט (1857–1942) היה מיסטיקן מלומד שהקדיש את חייו לחשיפת מה שכינה "המסורת הסודית" — זרם נסתר של הארה רוחנית שלדעתו עבר בתורות של הבונים החופשיים, הרוזנקרויצרים וההרמטיקה. כחבר במסדר ההרמטי של שחר הזהב, ווייט שם לו למטרה לייצר טארוט "מתוקן": חפיסה שטואטאה מתוספות היסטוריות ויושרה עם מערכת קוהרנטית של ארכיטיפים אוניברסליים.

עם זאת, דימויי החפיסה שייכים לפמלה קולמן סמית (1878–1951). סמית, שזכתה לכינוי "פיקסי", הייתה ציירת, מאיירת, חוקרת פולקלור ומעצבת תיאטרון שלמדה במכון פראט והציגה בגלריה של אלפרד שטיגליץ בניו יורק. בשנת 1909 היא יצרה את כל שמונים הציורים עבור הפרויקט, ושולמה לה משכורת סמלית בלבד. תפקידה נדחק לשוליים במשך עשורים, והיא מתה בעוני בקורנוול ונקברה בקבר ללא שם. השינוי המודרני מ"ריידר-ווייט" ל"ריידר-ווייט-סמית" או "סמית-ווייט" הוא אקט מכוון של הוקרה לאמנית שחזונה עשה את החפיסה למה שהיא.

המהפכה של הארקנה הקטנה המאוירת

לפני 1909, חפיסות במסורת מרסיי הראו את הארקנה הקטנה כסידורים חשופים של סמלי סדרות: שלוש חרבות, שבעה גביעים, וכן הלאה. ווייט, שהתמקד בקלפי הארקנה הגדולה (טראמפ), נתן לסמית רק רשימות מילות מפתח דלות עבור 56 קלפי הסדרות — והחופש הזה הוליד את החידוש המגדיר של החפיסה: איורי הסדרות הסצניים. כל קלף בסדרה הפך לסצנת במה מיניאטורית, ומשמעותו יכלה להיקרא כעת במבט אחד, ללא צורך לשנן רשימות של מילות מפתח.

סמית מצאה את השראתה המרכזית בטארוט סולה בוסקה, חפיסה צפון איטלקית מסביבות שנת 1491 והטארוט המלא הראשון המוכר שכלל איורים מלאים לקלפי הסדרות. היא למדה את תצלומיו במוזיאון הבריטי בשנים 1907–1908, וההשפעה ניכרת: קלף שלוש החרבות שלה — לב מנוקב בשלושה להבים — מצויר ישירות מהסולה בוסקה, והדמות נושאת המשא של עשר החרבות מהסולה בוסקה מופיעה שוב כעשרת המטות שלה. סביב ההשאלות הללו מהרנסנס, היא ציירה את האזור הכפרי שהכירה היטב, הגבעות של קנט ומזרח סאסקס, מה שמעניק אפילו לקלפים המוזרים ביותר תפאורה אנגלית מוכרת.

הרפורמות המבניות של ווייט: למה התחלפו הכוח והצדק

תרומתו של ווייט עצמו הייתה ההתאמה השיטתית של הארקנה הגדולה עם תורת שחר הזהב. השינוי המפורסם ביותר שלו הפך מסורת בת חמש מאות שנים: במסורת מרסיי, הצדק היה קלף ח' (VIII) והכוח היה קלף י"א (XI); ווייט החליף ביניהם. הסיבה הייתה אסטרולוגית. כאשר הכוח (האריה, מזל אריה) במקום ה-VIII והצדק (המאזניים, מזל מאזניים) במקום ה-XI, הקלפים עוקבים אחר הסדר הטבעי של גלגל המזלות — סרטן (המרכבה), אריה (הכוח), בתולה (הנזיר), מאזניים (הצדק). המספור מחדש גם ממקם את הצדק במרכז המתמטי המדויק של 22 הקלפים, עמדה הולמת עבור קלף המאזן הקוסמי.

ווייט גם עידן את הדימויים הקתוליים הימי-ביניימיים של החפיסה לכדי שפה סמלית אוניברסלית: האפיפיורית הפכה לכוהנת הגדולה, עטורה בקרניים הירחיות של איזיס ויושבת בין עמודי מקדש שלמה; האפיפיור הפך לכוהן הממסד (היירופנט), חושף מסתורין אוניברסלי; הנאהבים צוירו מחדש כאדם וחוה מתחת למלאך רפאל; ובית האלוהים קיבל את השם 'המגדל' כדי לשקף את השיוך שלו למאדים במסדר שחר הזהב.

הארכיטקטורה הקבלית של החפיסה

מתחת לתמונות מונחת מפה מדויקת של עץ החיים של הקבלה ההרמטית. ארבע הסדרות תואמות לארבעת עולמות הבריאה ולארבע האותיות של השם המפורש: מטות לאצילות ואש, גביעים לבריאה ומים, חרבות ליצירה ואוויר, ומטבעות לעשייה ואדמה. קלפי המספרים מאס ועד עשר מתחקים אחר ירידת האנרגיה דרך עשר הספירות: מהניצוץ הטהור של האס (כתר) דרך הקונפליקט של החמישייה (גבורה) וההרמוניה של השישייה (תפארת) להתגלמות החומרית המלאה של העשירייה (מלכות). 22 קלפי הארקנה הגדולה מתאימים ל-22 הנתיבים המחברים את הספירות, שכל אחד מהם מוקצה לאות עברית ולכוח אסטרולוגי: השוטה לאות א' ולאוויר, הקוסם לאות ב' ולכוכב חמה (מרקורי), ועד לעולם, האות ת', וכוכב שבתאי.

מסע השוטה ופריסת הצלב הקלטי

העושר הנרטיבי של החפיסה מזמין לקרוא את הארקנה הגדולה כסיפור אחד: מסע השוטה. השוטה חסר המספר עובר דרך שלוש קבוצות של שבעה קלפים: הראשונה (הקוסם ועד המרכבה) מפתחת את העצמי המודע ואת השליטה בעולם החומרי; השנייה (הכוח ועד המיזוג) מתמודדת עם החברה, התמותה וחיי הפנים; השלישית (השטן ועד העולם) מתמודדת עם כוחות על-אישיים ומסתיימת בשילוב קוסמי.

ספר המלווה של ווייט, 'מפתח הציורים לטארוט' (The Pictorial Key to the Tarot), גם הפך את פריסת הצלב הקלטי בת עשרת הקלפים לפופולרית, והיא עדיין הפריסה הנפוצה ביותר בעולם. שישה קלפים יוצרים צלב הממפה את מצב השואל — מה מכסה, מה חוצה, מה מכתיר ומה מונח בבסיסו, מה עומד מאחוריו ומה מלפניו — בעוד שמטה בן ארבעה קלפים קורא את העצמי, הסביבה, התקוות והפחדים והתוצאה הסופית.

מהדורות והדפסות: מפאם א' עד מהדורת המאה

אספנים מבחינים בין ההדפסות המוקדמות על ידי אמנות הקו שלהן וסוג הקרטון: מהדורת 'פאם א' (Pam A) המבוקשת (1910–1920) עם עיצוב הגב 'הבוץ הסדוק' שלה, ואחריה המהדורות החתוכות מחדש של פאם ג', פאם ב', ופאם ד' משנות ה-20 וה-30. לאחר שיו-אס גיימס סיסטמס (U.S. Games Systems) רכשה את הזכויות ב-1971, המהדורות הצבועות מחדש התרבו: טארוט אלבנו-ווייט החי (1968), טארוט יוניברסל-ווייט עם צבעי הפסטל הרכים (1990), טארוט ריידר-ווייט הקורן (Radiant Rider-Waite, 2003) ומהדורת המאה של סמית-ווייט (2009), שמשחזרת את לוח הצבעים העמום של 1909 ומציבה את שמה של האמנית במקום הראשון. כולן שומרות על המבנה משנת 1909 בשלמותו; רק הצבעים, הגבולות ועובי הקו משתנים. זו הסיבה ש'פאם א' מ-1910 ומהדורה מבריקה ללא שוליים שהודפסה בשנה שעברה עדיין נקראות כאותה חפיסה בדיוק.