זיופים וכתבים מומצאים

שלושה סוגים שונים של שקר

ראוי להבחין בין שלושת הסוגים, משום שכל אחד מהם דורש מענה שונה.

זיוף הוא הטעיה מכוונת: חפץ או טקסט שנוצרו כדי להיחשב עתיקים בידי מי שיודע שאינם כאלה. אבן הרונות מקנסינגטון היא הדוגמה המובהקת לכך.

טעות בתום לב היא טענה המועלית מתוך כוונה כנה אך מבוססת על היקש לקוי. אלפבית העצים של האוגהם מימי הביניים הוא דוגמה לכך. מעתיקי ה-Auraicept לא ניסו להונות איש: עמדה לרשותם שיטה שחייבה שכל אות תייצג עץ, וכך עשו. רוב הטענות השגויות בתחום זה שייכות לקטגוריה זו.

בדיה שהשתחררה לחופשי היא חומר מומצא שמעולם לא נועד להטעות, אך נפוץ למרות זאת. לוח העצים של רוברט גרייבס הוא הדוגמה המובהקת ביותר: הספר The White Goddess (האלה הלבנה) הוא חיבור של משורר, גרייבס לא הציג אותו כמחקר מדעי, וכיום הוא המקור למספר התאמות אוגהמיות רב יותר מכל כתבי היד מימי הביניים גם יחד.

הגדרת שלושת המקרים תחת המונח תרמית מטשטשת הבחנה מועילה. זייפן נוהג בחוסר יושר, פרשן מימי הביניים שגה בהבנתו, ומשורר פשוט כתב שירה.

אבן הרונות מקנסינגטון

לוח אבן שנמצא בשנת 1898 ליד קנסינגטון שבמינסוטה בידי איכר מהגר משוודיה, אולוף אומן (Olof Öhman), הנושא כתובת רונית המתוארכת לשנת 1362 ומתארת קבוצת מגלי ארצות נורדים שמצאו עשרה מחבריהם ללא רוח חיים.

הראיות נגדה אינן נשענות על פרט בודד אלא על שרשרת ממצאים מצטברת.

הלשון. החוקרים הסקנדינבים שבחנו את האבן בראשית דרכה דחו אותה, והקשיים הלשוניים לא נעלמו מאז: הטקסט מערבב צורות שונות, מכיל מבנים תחביריים המאפיינים את המאה התשע-עשרה ולא את המאה הארבע-עשרה, ומשתמש באוצר מילים שטרם התפתח בשנת 1362.

הרונות עצמן. כמה מן התווים אינם מתועדים כלל בשימוש הסקנדינבי של ימי הביניים: אות l עם קו חוצה, אות v מנוקדת, אות o חצויה בקו ואות p בעלת לולאות ללא ניקוד. במשך מאה שנה נחשב הדבר לעדות שלילית בלבד, שכן איש לא ידע להצביע על מקורם האמיתי. בשנת 2003 נמצא מקורם בכתביו של אדוורד לרסון (Edward Larsson), שוליית חייט מדלארנה, אשר רשם בשנים 1883 ו-1885 אלפבית רוני בן עשרים ושבע אותיות עבור שוודית מודרנית ובו מופיעות בדיוק אותן צורות, לצד הספרות הפנטאדיות ששימשו לכתיבת השנה 1362 על האבן וצופן החזירים של הבונים החופשיים. האותיות אמיתיות ונלמדו במסורת חיה, אך הן מאוחרות בארבע מאות שנה. התיאור המלא מופיע בעמוד על רונות דאלקרליות.

ההקשר. שום ממצא נורדי תומך לא התגלה באזור מעולם, לאורך יותר ממאה שנות חיפושים, באזור שעבר עיבוד חקלאי וחפירות מקיפות.

הקונצנזוס המדעי המכריע גורס כי מדובר ביצירה מודרנית, ומאז זיהוי מסמכי לרסון ניתנה תשובה גם לשאלה איזו מסורת מודרנית הולידה אותה. האבן עודנה מוצגת לציבור, מוסיפה להחזיק במגנים נלהבים, והוויכוחים סביבה שבים ומתעוררים.

הסיבה לכך שראוי לחקור אותה נעוצה במניע לקיומה. היא הופיעה בקרב קהילת מהגרים סקנדינבית, בתקופה של ויכוחים עזים על השאלה מי הגיע ראשון לאמריקה, והמסר שלה חד: היינו כאן לפני האחרים. זיופים מספקים תשובות לשאלות שמעסיקות את הקהילה שבה הם נוצרים.

כתבים מומצאים

קטגוריה שנייה כוללת המצאה של מערכת כתב שלמה ולא של חפץ בודד.

ספר ולס (Book of Veles) הוא הדוגמה הבולטת לכך. הוא הופיע בשנות ה-20 של המאה ה-20 כלוחות עץ שנטען כי נשאו כרוניקה פגאנית סלאבית מן המאה התשיעית, הכתובה בכתב בלתי מוכר. לוחות המקור נעלמו באופן נוח במהלך מלחמת העולם השנייה, והותירו רק תצלומים והעתקים.

חוקרי לשונות סלאביות תמימי דעים כמעט לחלוטין מאז: הלשון היא עירוב של צורות סלאביות מתקופות ומאזורים שונים שמעולם לא התקיימו במקביל, הכתב אינו מתועד בשום מקום אחר, והיצירה כולה נכתבה במאה העשרים. אף על פי כן, הטקסט ממשיך להסתובב ככתבי קודש אותנטיים בחוגים מסוימים של נאו-פגאניזם סלאבי.

ספר אורה לינדה (Oera Linda Book) הוא המקבילה הפריזית: כתב יד שהוצג בשנות ה-60 של המאה ה-19 ככרוניקה עתיקה של ההיסטוריה והדת הפריזית, וכיום מוסכם כי חובר במאה התשע-עשרה. החיבור נלקח ברצינות בגרמניה הנאצית בדיוק משום שסיפק עבר קדום מחמיא.

גם הפותארק של ארמאנן (Armanen Futharkh) שייך לקטגוריה זו, אף שלעיתים נדירות הוא מסווג בה. שורת שמונה-עשרה הרונות של גידו פון ליסט משנת 1902 היא כתב מומצא שהוצג כאלפבית המקורי שממנו התנוונו המערכות ההיסטוריות. העובדה שמקורו בחזון נטען ולא בחפץ מזויף אינה משנה את מהותו.

ובאשר לרונות סלאביות באופן כללי: אין כל עדות לקיומו של אלפבית רוני סלאבי. החומר הנמכר תחת שם זה הוא המצאה מודרנית, וכך מצוין במפורש באינדקס של אתר זה.

לוח העצים

הזיוף המצליח ביותר בתחום זה כלל לא נועד להיות כזה.

בשנת 1948 פרסם רוברט גרייבס את The White Goddess (האלה הלבנה), ספר שעסק במיתוס פואטי. במסגרתו הוא יצר לוח שנה קלטי של עצים בן שלושה-עשר חודשים, כשהוא מצמיד אותיות אוגהם לחודשים ולעצים ובונה עליהם מערכת מיתית מורכבת.

אין ללוח זה כל בסיס היסטורי. אין בנמצא לוח שנה קלטי בן שלושה-עשר חודשים; רשימות העצים של האוגהם מימי הביניים הן בעצמן תוספת מאוחרת שנכפתה על הכתב, כפי שמוכיחים קנינגי ה-Bríatharogam; והמערכת של גרייבס אינה תואמת אפילו את הרשימות הללו.

גרייבס לא ניסה להטעות איש. הוא הגדיר את הספר כיצירה של אינטואיציה פואטית, וכך הוא אכן נקרא.

מה שהתרחש לאחר מכן הוא החלק המרתק: לוח השנה השתחרר מבין דפי הספר. כיום הוא מקור ההתאמות האוגהמיות הנפוץ ביותר, מופיע באינספור מקורות שביתר ענייניהם שקולים ומדויקים, ומצוטט דרך קבע כמסורת קלטית עתיקה בפי אנשים שמעולם לא שמעו על גרייבס.

זהו הדפוס הראוי לתשומת לב: בדיה בעלת היגיון פנימי סדור דוחקת תיעוד היסטורי מורכב ולא מסודר, שכן הממצאים ההיסטוריים מלאים ברונה שמשמעה סיגי ברזל בארץ אחת וגשם דק באחרת, ואילו הבדיה מסודרת להפליא.

כיצד נחשפים זיופים

השיטות עקביות ורובן שגרתיות למדי, וזו בדיוק הסיבה שהן עובדות.

הלשון אינה תואמת את התקופה. שפות משתנות ללא הרף ובאופנים מתועדים. זייפן נדרש לשחזר במדויק את מצב השפה במאה ספציפית, ובנקודה זו כמעט כולם נכשלים: אבן קנסינגטון, ספר ולס וספר אורה לינדה נחשפו כולם בעיקר בדרך זו.

צורות האותיות אינן תואמות את התקופה. גם מערכות כתב משתנות. תו המתועד באלמנך מן המאה התשע-עשרה ולא בשום מקור ימי-ביניימי הוא סימן מובהק לכך.

סדר מופתי מדי. מסורות אמיתיות אינן עקביות לחלוטין. אותיות האוגהם מציינות מטיל ברזל, שדה וצבע לצד ארבעה עצים בלבד; שירי הרונות סותרים זה את זה; אותה רונה עצמה מציינת שור בר, סיגי ברזל וגשם דק בשלוש ארצות שונות. מערכת שבה כל אות היא עץ ולכל עץ מוקדש חודש היא מערכת שמישהו תכנן במכוון.

מענה מושלם ומחשיד לשאלה בת זמננו. מי הגיע לכאן ראשון, אבותיו של מי היו האצילים ביותר, או מורשתו הרוחנית של איזה עם נגזלה. זיופים מעידים בראש ובראשונה על התקופה שבה נוצרו.

המקור אינו בנמצא. לוחות העץ של ספר ולס נעלמו במלחמה. זהו מאפיין שחוזר על עצמו שוב ושוב.

מדוע נושא זה נכלל באתר

מדור המוקדש לרונות יכול היה לוותר על נושא זה, אך הוא נכלל כאן משתי סיבות.

הסיבה הראשונה היא שהזיופים זוכים לאמון רב יותר מן הממצאים הממשיים. רבים יותר מסוגלים לתאר את לוח העצים הקלטי מאשר לנקוב בשמו של קנינג בודד מן ה-Bríatharogam. רבים יותר נתקלו ב-Vegvísir שכונה 'ויקינגי' מאשר שמעו על מקל רונות (rúnakefli). כל מי שניגש לתחום זה ייתקל תחילה בהמצאות, ומועיל בהרבה לדעת לסווג אותן מאשר לקבל הנחיה עיוורת להימנע מהן.

הסיבה השנייה היא שהחומר האמיתי מרתק בהרבה. אלפבית שאותיותיו מציינות מטיל ברזל, מנור אורגים, גופרית, אימה, יגון שפחה והסמקת פנים, הוא מוזר ומעניין בהרבה מלוח שנה מסודר של עצים קדושים. מקלות בריגן (Bryggen), שש מאות לוחות עץ העוסקים בחובות, מטענים ויחסי מין, מספרים על האנשים שהשתמשו ברונות יותר מכל מסורת מומצאת.

הזיופים אינם אויביו של תחום הדעת; הם פשוט הגרסה הפופולרית ביותר שלו. הנימוק בזכות המקור ההיסטורי הוא שההעמקה בו מתגמלת בהרבה.