סמלים איסלנדיים

מהם הגאלדראסטאפיר

גאלדראסטאפיר (galdrastafir, מקלות או סמלי קסם) הם סיגילים מצוירים ממסורת הגרימוארים האיסלנדית: צורות גאומטריות, לרוב בעלות סימטריה מעגלית או רדיאלית, המורכבות מקווים מוצלבים עם קצוות מסועפים וקרסים, שצוירו על נייר, עץ, עור או על גוף האדם.

לכל סמל יועדה מטרה מוגדרת, ולרוב מדובר במטרות יומיומיות ומעשיות להפליא. מעבר לסמלים המוכרים, קיימים סמלים לאיתור גנב, לניצחון בהיאבקות, לעורר אהבה בלבה של נערה, לעצירת דימום מהאף, לפתיחת מנעול, למניעת התייבשות חלב הפרה ולהגנה על טלאים מפני שועל. חלק מכתבי היד דורשים מרכיבים חריגים (כגון דם מאצבע מסוימת או מוח של עורב) ומפרטים הנחיות מדויקות היכן ומתי יש לצייר את הסמל.

זוהי מסורת היסטורית מתועדת ומרתקת בפני עצמה, אך היא שייכת לאיסלנד של ראשית העת החדשה: חברה לותרנית, ענייה אך בעלת אוריינות וספרים, במאות ה-16 עד ה-19, ולא לעידן הוויקינגים.

בעיית הווגוויסיר

הוגוויסיר (Vegvísir) הוא סמל בעל שמונה זרועות המשווק כיום בכל מקום בתור מצפן ויקינגי, מעוטר בקעקועים של אנשים רבים ומודפס על אינספור חולצות. מן הראוי להציג את העובדות ההיסטוריות כהווייתן.

הסמל מופיע בכתב יד הולד (Huld manuscript), שנערך בידי גייר ויגפוסון בשנת 1860. שני כתבי יד איסלנדיים נוספים מתקופה מקבילה כוללים אותו גם כן. זהו כל התיעוד ההיסטורי הקיים.

הטקסט בכתב יד הולד מציין כי הנושא סימן זה לא יאבד את דרכו בסערות או במזג אוויר סוער, אפילו כאשר הנתיב אינו ידוע לו.

בפועל מדובר בכתב יד איסלנדי מן המאה ה-19, כ-800 שנה לאחר תום עידן הוויקינגים, המתאר קמע נגד אובדן דרך בסערה ביבשה. אין זה מכשיר ניווט, אין לו זיקה לימאות, אין לו קשר לוויקינגים, ואין בו שמץ של כתב רוני: הווגוויסיר אינו מכיל רונות ואינו מורכב מהן.

אין בכך כדי להפחית מערכו כקמע פולקלורי איסלנדי אותנטי מן המאה ה-19, תחום ראוי ומרתק כשלעצמו. עם זאת, הממצאים אינם תומכים בטענות המסחריות המודרניות שנקשרו בו.

אגיסהיאלמור

האגיסהיאלמור (Ægishjálmur), המכונה קסדת האימה או קסדת היראה, הוא הסמל המפורסם השני: שמונה קלשונים המסתעפים ממוקד מרכזי.

כאן המצב מורכב ומאלף אף יותר, שכן השם אכן עתיק, בעוד שהעיצוב הגרפי מאוחר בהרבה.

השם Ægishjálmr מופיע בספרות הנורדית של ימי הביניים. בפואמה פפניסמאל (Fáfnismál) ובסאגת וולסונגה (Völsunga saga), הדרקון פפניר מחזיק בקסדת אימה המטילה חרדה על כל רואיו, והגיבור סיגורד נוטל אותה לאחר שהרגו. המונח מופיע בטקסטים גם כדבר שאדם יכול לחבוש או לשאת, במשמעות הקרובה להילת נוכחות מטילת מורא.

אולם טקסטים קדומים אלה אינם מתארים סמל גרפי מצויר, ובוודאי שלא את הסמל המוכר כיום. הדמות בעלת שמונה הקלשונים מופיעה בכתבי היד של הגרימוארים האיסלנדיים רק מאות שנים לאחר מכן, כאשר הוצמד לה שם עתיק ומעורר השראה.

זהו דפוס חוזר בתחום זה: סיגיל מראשית העת החדשה שואל שם מן הספרות הימי-ביניימית, וקוראים מאוחרים מניחים בטעות כי הסמל עתיק באותה מידה כמו שמו.

הסמלים אינם רונות

הבחנה זו אינה דקדקנות קטנונית אלא הבדל מבני מהותי.

רונה היא אות. יש לה ערך פונטי, שם ומיקום בסדרה קבועה, ורצף של רונות מאיית מילים בשפה.

גאלדראסטאפור הוא סיגיל. אין לו ערך צלילי, אין לו מקום באלפבית, ואינו מאיית דבר. הוא בנוי מקווים וזרועות לפי מוסכמות של ציור ושרטוט, ולא של כתיבה.

אלו שתי מערכות שונות לחלוטין. ניתן לכתוב משפט ברונות; אי אפשר לכתוב משפט בסמלי סטאפיר. ניתן לצייר וגוויסיר; אי אפשר לצייר פהו (Fehu), אלא רק לכתוב אותה.

סמלים מסוימים אומנם משלבים אלמנטים דמויי רונות, ומסורת הגרימוארים כוללת גם חומרים רוניים של ממש, כגון אלפביתים מאגיים, שורות רונות ומערכות צופן. אולם הסמלים עצמם שייכים לפרקטיקה נפרדת לחלוטין, והכינוי הנפוץ לקעקוע של וגוויסיר בתור "רונות" הוא פשוט טעות בסיווג.

הבלבול נובע בעיקר מן המילה גאלדר (galdr), שבמהלך הדורות עברה שינוי סמנטי: משירה ולחש קולי בעת העתיקה, לשרטוט סמלים וכתיבה מאגית בראשית העת החדשה.

משפטי הכישוף

ההקשר ההיסטורי שבו תועדו סמלים אלה רחוק מלהיות רומנטי.

במאה ה-17 התנהלו באיסלנד משפטי כישוף בדפוס שונה לחלוטין מן המקובל באירופה: מתוך כ-25 בני אדם שהוצאו להורג, הרוב המכריע היו גברים, והראיות שהוצגו נגדם בבתי המשפט היו לרוב ספר כשפים או סמל מצויר, ולא האשמות בדבר ברית עם השטן או השתתפות בשבת מכשפות.

יון רגנוואלדסון (Jón Rögnvaldsson) הועלה על המוקד בשנת 1625, ובעשורים שלאחר מכן הוצאו להורג איסלנדים נוספים. העבירה, הלכה למעשה, הייתה החזקה או שימוש במאגיה כתובה ומצוירת.

הגרימוארים ששרדו התקיימו תחת צל זה. הגאלדראבוק (Galdrabók), חיבור מן המאות ה-16 וה-17, שרד בעיקר מפני שהוצא מגבולות איסלנד, בעוד שכתבי יד רבים אחרים הושמדו לבטח בידי בעליהם מחשש לחייהם.

המסורת שנותרה בידינו היא אפוא חלקית, הועברה בסתר ותחת איום מתמיד, וכתבי היד היו רכוש מסוכן לבעליהם. זוהי היסטוריה מרתקת ומטלטלת בהרבה מכל מעשייה ויקינגית, והיא ההיסטוריה האמיתית.

להשתמש בהם בכל זאת

אין בדברים אלה כדי לפסול את העיסוק בסמלים.

קמע איסלנדי מן המאה ה-19 למניעת אובדן דרך הוא נכס תרבותי אותנטי בעל טקסט מתועד והקשר היסטורי מוגדר. מי שמצייר וגוויסיר מתוך הבנה זו מתחבר למסורת אמיתית.

הבעיה נעוצה בתיארוך המוטעה בלבד, והטעיה זו מסבה נזק של ממש. תיוג מסורת פולקלור איסלנדית בת שמונה מאות שנה כ"וויקינגית" מוחק את ייחודה. הוא מדביק מאגיה נוצרית מובהקת מראשית העת החדשה (הגרימוארים פונים לאלוהים, לישו ולקדושים שוב ושוב) לתקופה פגאנית שאין לה כל קשר אליה, ומעלים היסטוריה חריגה וייחודית בהרבה.

ההגדרה המדויקת היא זו: הגאלדראסטאפיר הם סיגילים מגרימוארים איסלנדיים מראשית העת החדשה, ולא רונות ויקינגיות, ומורשתם מרתקת בהרבה כאשר מבינים אותה לאשורה.