קוסמולוגיות אפריקאיות

שתי מערכות, דרך אחת לידיעה

דף זה מציג שתי מסורות מפוארות ממערב אפריקה, הנקשרות לעתים קרובות בספרות הפופולרית לתחום האסטרולוגיה, אך מהותן שונה ועמוקה בהרבה: אורקל האיפה של בני היורובה (בניגריה, בנין וטוגו) והקוסמולוגיה של בני הדוגון במצוק בנדיאגארה במאלי. אף אחת משתי המסורות אינה עוסקת בשרטוט מפת לידה אישית על פי מסלולי כוכבי לכת, כפי שמקובל באסטרולוגיה ההלניסטית, ההודית או הסינית. מה ששתיהן חולקות הוא התפיסה היסודית שהקוסמוס כולו שזור יחד: תנועת השמש והכוכבים, האדמה והעצים, מוסדות החברה וחייו הפנימיים של האדם – כולם ביטויים של סדר חי ואחיד.

יתרה מכך, שתי המסורות נשענות על תפיסת ידע אפיסטמולוגית הנבדלת מהותית ממסורת הלמידה הכיתתית של תרבויות הכתב. הידע כאן אינו מאוחסן בספרים עבי כרס ואינו נבחן במבחנים עיוניים בכתב; הוא נישא בזיכרונם הפנומנלי של מומחים שעברו חניכה מפרכת, נמסר באמצעות שירה חיה, פתגמים ומקצבים מוזיקליים, ונבחן במבחן התוצאה המעשית: האם הייעוץ הפיג את מצוקתו של הפונה, האם הקורבן פתח את הדרך החסומה, והאם הטקס העונתי שמר על ירידת הגשמים בעיתם? בשתיהן, העולם אינו חפץ דומם שיש להתבונן בו באדישות מבחוץ, אלא שיחה בלתי פוסקת שבה המתבונן כבר מעורב עמוקות. מה שנראה ממבט מערבי מודרני מרוחק כ'אמונות תפלות', מתגלה בחקירה מעמיקה כתורת הכרה עקבית ומתוחכמת בעלת קריטריונים משלה לאמת, לכידות ותועלת קיומית.

המסורת שבעל פה ומבקריה

בני היורובה והדוגון שמרו את כל עולם החוכמה, הרפואה, ההיסטוריה והקוסמולוגיה שלהם בזיכרון האנושי ובדיבור החי ולא בכתב. מערכת חינוך מופתית זו הצמיחה מומחים בעלי זיכרון פנומנלי, המסוגלים לדקלם עשרות אלפי שורות שיר בדיוק מוחלט וללא כל השמטה.

ההסתמכות על המסורת שבעל פה הקלה מאוד על חוקרים אירופאים וסופרים קולוניאליים לבטל מערכות אלו כ'אמונות תפלות', 'מאגיה פרימיטיבית' או שרידים קדומים חסרי עקביות. חוקרים מוקדמים הניחו לעתים קרובות שאם תרבות אינה מחזיקה בכתבי יד כתובים, אין לה היסטוריה סדורה או פילוסופיה עקבית. אולם במחצית השנייה של המאה העשרים, גל של חוקרים אפריקאים ומערביים הפריך לחלוטין דעות קדומות אלו, והוכיח כי מערכות הידע שבעל פה מחזיקות בדקדוק פילוסופי, לוגי ומתמטי מתוחכם ביותר.

ההיסטוריון הדגול יאן ואנסינה הראה במחקריו החלוציים כי מסורות שבעל פה אינן שמועות רופפות העוברות מפה לאוזן, אלא ארכיונים היסטוריים מבוקרים היטב. כאשר שירה מסורתית נאמרת תחת השגחה קהילתית מחמירה, כשכל מילה וטון נשקלים בידי זקני השבט, דיוקה ההיסטורי והרעיוני אינו נופל מזה של מסמכים כתובים. תובנה זו חיונית במיוחד להבנת אורקל האיפה ושירת האודו שלו.

קוסמולוגיית היורובה: אורון, אייה והאורישות

בראש הקוסמוס של היורובה ניצב אולודומארה (Olodumare) – הישות העליונה, מקור כל הכוחות והחיים (אָשֶׁה, ase). אולודומארה הוא כוח טרנסצנדנטי ורחוק, ואינו נמען ישיר של פולחן או תפילות יומיומיות. תחתיו פועלות מאות אורישות (orisa) – ישויות אלוהיות, התגלמויות של כוחות הטבע ואבות קדמונים מוארים המתווכים בין האדם לעולם הרוחני. הקוסמוס עצמו נחלק לשני עולמות: אורון (Orun), המרחב השמימי הבלתי נראה, ואייה (Aye), העולם הארצי הגלוי שבו מתקיימים בני האדם.

שתי דמויות מרכזיות ביותר לעבודת האורקל: אוֹרוּנְמִילָה (Orunmila), האורישה של החוכמה, הידע והגורל, המכונה 'אלרי איפין' (eleri ipin – עד הראייה לבריאה); ואֶשׁוּ (Esu), השליח הקוסמי, שומר הסף, פותח הדרכים והתכסיסן האלוהי. אשו הוא המתווך שמעביר את קורבנות האדם מן הארץ לשמיים, ובוחן תמיד את יושרו וכוונותיו של המבקש. ללא שיתוף הפעולה של אשו, שום ערוץ תקשורת בין האדם לשמיים אינו יכול לפעול.

אורי, גורל ומדוע נדרש החיזוי

תפיסת האדם ביורובה כוללת שלושה מרכיבים יסודיים: 'ארה' (ara) – הגוף הפיזי העשוי מן החומר; 'אמי' (emi) – נשימת החיים האלוהית המוענקת מאולודומארה; ו'אוֹרִי' (Ori) – הראש הרוחני, המייצג את הגורל האישי, הנשמה הפנימית והפוטנציאל הנבחר של האדם. לפי האמונה, בטרם נשמה יורדת אל העולם הארצי, היא עומדת בבית הבורא ובוחרת לעצמה אורי המגדיר את נתיב חייה – הצלחותיה, כישרונותיה, אתגריה וזמן פטירתה.

ברגע הלידה לעולם הארצי, האדם לוקה בשכחה מוחלטת של האורי שבחר. כתוצאה מכך, אנשים סוטים תכופות מנתיבם הנכון, מנסים להשיג מטרות שאינן הולמות את גורלם, וחווים תסכול, כישלונות ומחלות. מטרת אורקל האיפה אינה 'להגיד את העתיד' כמאורע קבוע מראש, אלא להזכיר לאדם את האורי האמיתי שלו, ולחשוף את הפעולות והקורבנות הנדרשים כדי לשוב ולהתיישר מולו.

המיתולוגיה של היורובה מסבירה את נחיצות האורקל בסיפור על עזיבה קוסמית. בעבר הקדום התהלך אורונמילה על פני האדמה וחי בין בני האדם כרופא ומדריך חכם. אולם בעקבות עלבון שהטיח בו אחד מבניו, עזב אורונמילה את הארץ ועלה השמימה. עם עזיבתו שקע העולם באנדרלמוסיה: נשים לא יכלו ללדת, שדות הפסיקו להצמיח יבולים והמחלות התרבו. כאשר התחננו בני האדם שישוב, סירב לרדת בעצמו, אך העניק להם שש-עשרה אגוזי דקל מקודשים (איקין), והבטיח כי בכל עת שיטילו אותם בכוונה טהורה, קולו וחוכמתו ידברו דרכם.

256 האוֹדוּ

המתמטיקה של האיפה היא מערכת בינארית אלגנטית ומתוחכמת. סימן אורקל שלם (אודו) מורכב משני טורים מקבילים שבהם ארבעה סימונים בכל טור – קו יחיד או קו כפול. צירוף זה של ארבע עמדות בנות שני מצבים יוצר 16 סימנים בסיסיים בכל טור ($2^4 = 16$), המכונים 'מג'י' (Meji – כפולים). כאשר 16 סימנים אלו מוכפלים אלו באלו בטור הימני והשמאלי, מתקבלים 256 סימני אודו שונים ($16 imes 16 = 256$).

הסדר המקובל והזיקות המרכזיות של שש-עשרה סימני המג'י במסורת היורובה מפורטים להלן. התמות המוצגות מהוות מורה דרך כללי ולא מילון סגור ונוקשה: כל אודו כולל מאות שירים ומזמורים הפונים לכיוונים שונים ומגוונים, והדירוג של הסימנים הנמוכים יותר עשוי להשתנות בין ערי יורובה שונות, מסורת הפוֹן של בנין והמסורת האפרו-קובנית. אג'י אוגבה נחשב תמיד לבכיר ולראשון בכל מקום.

שש-עשרה תבניות בינאריות אלו אינן נחלתם הבלעדית של היורובה. הן מופיעות ברחבי מערב אפריקה בשמות שונים: אצל בני הפון בבנין הן נקראות 'פָה' (Fa), ואצל האווסה הן מוכרות כחלק מהגאומנטיה המסורתית. קיים קשר מבני מרתק בין 16 סימני האיפה לבין 16 סימני ה'רמל' (אילם אל-רמל – גאומנטיה ערבית) שהתפשטו בעולם האסלאמי והגיעו לאירופה של ימי הביניים. אולם ביורובה קיבלה המערכת פיתוח ספרותי, דתי ופילוסופי שאין לו אח ורע בשום מקום אחר בעולם.

הטלת האורקל

טקס החיזוי מנוהל על ידי 'בַּבָּלָאווֹ' (Babalawo – 'אבי הסודות'), כוהן שהוכשר במשך שנים רבות בשינון אלפי שירים ובכללי הטקס, או על ידי אישה כוהנת המכונה 'אִיָאנִיפָה' (Iyanifa). המבקש מגיע אל בית הכוהן, מתיישב על מחצלת קלועה, ולוחש את מצוקתו או שאלתו למטבע או לפריט קטן מבלי לגלות את תוכנה לבבלאוו, ומניח אותו ליד כלי החיזוי. הידיעה נמסרת לאורונמילה ישירות, והבבלאוו משמש כצינור נקי בלבד.

בהטלה באמצעות 16 אגוזי הדקל הקדושים (איקין), הבבלאוו אוחז בכל האגוזים בכף ידו השמאלית, ומנסה לחטוף אותם במהירות בכף ידו הימנית. אם נותר אגוז דקל בודד בידו השמאלית, הוא רושם שני קווים מקבילים באבקת העץ הבהירה שעל מגש החיזוי; אם נותרו שני אגוזים, הוא רושם קו יחיד; ואם נותרו יותר משני אגוזים או שחטף את כולם, ההטלה אינה תקפה ויש לחזור עליה. פעולה זו נשנית שמונה פעמים ברציפות כדי לקבל את שמונת הסימונים המרכיבים את שני טורי האודו.

הטקס נפתח בהקשה טקסית על המגש בעזרת מקל מיוחד המכונה 'אירוֹקֶה' (iroke) כדי לעורר את תשומת לבו של אורונמילה ולזמן את רוחו. הבבלאוו פותח בתפילות הודיה לאלוהים העליון, לאבות הקדמונים ולכל שושלת מוריו שליוו את הכשרתו.

מגש החיזוי

ה'אוֹפּוֹן אִיפָה' (Opon Ifa) הוא יצירת מופת של אמנות וסמליות. זהו מגש עשוי פיסת עץ יחידה, עגול, מרובע או חצי-עגול, אשר מרכזו מוחלק ומעט שקוע. הבבלאוו מפזר על פניו שכבה דקה ואחידה של 'איירוסון' (iyerosun) – אבקה צהבהבה ריחנית הנוצרת מנבירת חרקים בעץ הבמבוק, המשמשת כמצע עדין ומושלם לציור סימני האודו באצבעות.

שולי המגש מגולפים בתבליטים מורכבים המתארים חיות המגשרות בין עולמות: דגי בוץ המסוגלים לחיות במים וביבשה כאחד, צבים, נחשים וציפורים. בראש המגש מגולפות תמיד פניו של אשו, בעל העיניים הגדולות והנוקבות, המתבונן ישירות אל פני הבבלאוו. נוכחותו של אשו על שפת המגש מזכירה לכל הנוכחים כי האמת חייבת להיאמר ללא משוא פנים, וכי כל קורבן שיידרש חייב להימסר כהלכה.

שירת האיפה והקורבן

ברגע שסימן האודו נחרת באבקה על המגש, הטקס עובר ממתמטיקה טהורה לעולם שופע של ספרות, פיוט ופילוסופיה. הבבלאוו מזהה את האודו שהתקבל, ומתחיל לדקלם מזיכרונו את ה'אֶסֶה אִיפָה' (Ese Ifa) – המזמורים השיריים השייכים לאותו סימן. לכל אודו משויכים עשרות ואף מאות מזמורים נפרדים, והבבלאוו מתחיל לשיר שיר אחר שיר עד שהמבקש מזהה את המזמור הנוגע ישירות למצבו הפנימי.

החוקר ואנדה אבימבולה הוכיח כי שיר איפה שלם בנוי על פי תבנית קבועה וסדורה בת שמונה חלקים. החלקים הפותחים הם הקבועים והנוקשים ביותר במסורת; החלקים המאוחרים יותר פתוחים יותר לניסוחו האישי, כישרונו וכושר האלתור של המגיד, ובמזמורים קצרים עשוי המגיד להשמיט חלק מהם בהתאם לצורך:

הבבלאוו מדקלם כמה מזמורים מתוך האודו, והלקוח מאזין בדממה עד שהוא שומע את השיר המשקף את המצוקה הסודית שלשמה בא (אשר מעולם לא גילה לבבלאוו). ברגע זה מאשר הלקוח כי האורקל חשף את שורש הבעיה, והדיאלוג מתמקד בפתרון.

כמעט כל קריאת איפה מסתיימת ב'אֶבּוֹ' (ebo) – קורבן או מנחה טקסית. המנחה יכולה להיות מזון (כגון שמן דקלים, פקעות יאם, אגוזי קולה), ציפורים, חיות משק, בדים או כסף, לצד הנחיות לשינוי התנהגות מוסרית ואישית. ביורובה הקורבן אינו נתפס כשוחד לאלים, אלא כמנגנון אקולוגי ואנרגטי המזיז כוחות, מנקה חסימות ומאפשר לאדם להשקיע מעצמו כדי לפתוח את הדרך שהייתה חסומה.

מעבר לאוקיינוס האטלנטי

המסורת שבעל פה זוכרת את נפילת אימפריית אויו במאה התשע-עשרה כקללה שהתגשמה. עם התמוטטות האימפריה ומלחמות האזרחים שפרצו בעקבותיה, נחטפו מאות אלפי יורובה ונמכרו לעבדות באמריקה. במקום שבו נקרעו משפחות ונהרסו ממלכות, שרדה שירת האיפה בתוך מוחם של השבויים. בקובה התפתחה ממנה מסורת הסנטריה (אוֹרִישָׁה / רֶגְלָה דֶה אוֹצָ'ה) שבה הבבלאווס ממשיכים להטיל את האודו; בברזיל צמחה מסורת הקנדומבלה המשמרת את פולחן האורישות והמקצבים; ובטרינידד וארצות הברית ממשיכה מסורת האיפה לפרוח כגשר רוחני של זהות והעצמה תרבותית.

קוסמולוגיית הדוגון: אמה, הנומו והשועל החיוור

בני הדוגון התיישבו על גבי מצוק בנדיאגארה ולמרגלותיו – חומת אבן חול אדירה המתנשאת לגובה של עד 500 מטרים ונמתחת לאורך כ־150 קילומטרים במרכז מאלי. הגאוגרפיה הפיזית הקשה שימשה עבורם כמקלט ומבצר טבעי מפני פשיטות עבדים של האימפריות של ימי הביניים – גאנה, מאלי וסונגהאי – ומאוחר יותר מפני ג'יהאדיסטים בני עם הפולאני. תנאים אלו עודדו התפתחותה של תרבות המרוכזת בעצמה ומשמרת בקנאות את מסורותיה: כפרים הנאחזים במדרונות המצוק התלולים, אסמי תבואה בעלי גגות קש מחודדים, ומערכת מתוחכמת של ארגון חברתי וטקסי שהתנגדה בהצלחה להשפעות חיצוניות עד לעומק המאה העשרים.

העולם החיצוני נחשף למחשבת הדוגון בעיקר באמצעות משלחות המחקר של האתנוגרף הצרפתי מרסל גריול ושותפתו ז'רמן דיטרלן בשנות השלושים והארבעים. ספרו המפורסם של גריול 'Dieu d'eau' (שיחות עם אוֹגוֹטֶמֶלִי), שפורסם ב-1948, תיאר מערכת פילוסופית מורכבת ביותר של בריאה, מטאפיזיקה ומבנה שפתי שנמסרה לו בשיחות יומיות מפי זקן שבט עיוור.

על פי תיאור זה, האל הבורא אַמָה (Amma) עיצב את היקום מתוך ביצה קוסמית עצומה שהכילה את זרעי כל החומרים. בתוך הביצה התפתחו שני זוגות של תאומים קדמוניים – הנוֹמוֹ (Nommo), ישויות אמפיביות של מים ואור, המייצגות סדר, הרמוניה, שפה פורייה וחיים. אולם אחד מן התאומים, אוֹגוֹ (Ogo, שהפך מאוחר יותר ליורוגו – השועל החיוור), התמרד כנגד תוכניתו של אמה, בקע מוקדם מדי מן הביצה וגנב חלק מן השליה הקוסמית כדי ליצור עולם משלו. במעשהו זה החדיר השועל את אי-הסדר, היובש, הבדידות והמרד לתוך הבריאה. בני הדוגון מנהלים דיאלוג מתמיד עם השועל החיוור באמצעות הטלת שאלות על גבי לוחות חול במדבר, שכן דווקא משום היותו שוכן באי-סדר, הוא מכיר את התפתחות העתיד הבלתי צפוי.

מטרתו של גריול הייתה בחלקה פולמוסית: הוא רצה להוכיח לעולם המערבי כי לעם אפריקאי יש תיאולוגיה מורכבת, עמוקה ומטאפיזית לא פחות מזו של יוון העתיקה, מצרים או הודו, וקרא תיגר על הדעות הגזעניות והמתנשאות של אירופה באותה תקופה.

פולמוס סיריוס

בשנת 1950 פרסמו גריול ודיטרלן מאמר אקדמי שחולל סערה בינלאומית: 'מערכת סודאן של כוכב סיריוס' (Un système soudanais de Sirius). הם דיווחו כי זקני הדוגון מחזיקים בידע סודי ומדויק להפליא על מערכת הכוכב סיריוס שאינו נראה כלל לעין בלתי מזוינת. על פי הדיווח שלהם, הדוגון ידעו על קיומו של כוכב מלווה בשם 'פו טולו' (po tolo), שהיה הקטן והכבד ביותר מכל הכוכבים, עשוי מחומר מתכתי כבד יותר מכל הברזל שעל פני כדור הארץ, ובעל מסלול הקפה אליפטי בן חמישים שנה סביב סיריוס A ('סיגי טולו'). הם אף דיווחו על ידע אודות כוכב שלישי, 'אמה יה טולו', הגדול מפו טולו אך קל ממנו פי ארבעה, בעל לוויין משלו המכונה 'ניאן טולו'.

ההקבלות לאסטרונומיה המודרנית עוררו השתאות: כוכב סיריוס B אכן קיים במציאות; זהו ננס לבן בעל צפיפות חומר עצומה (כפית אחת מחומרו שוקלת טונות), ומסלול הקפתו סביב סיריוס A נמשך בדיוק כ־50 שנה (50.1 שנים ליתר דיוק). כיצד יכלו אנשי הדוגון לדעת על קיומו של כוכב ננסי כה בלתי נראה ללא טלסקופים אסטרונומיים מתקדמים?

התעלומה הפכה לתופעה תרבותית עולמית עם פרסום ספרו של רוברט טמפל 'The Sirius Mystery' בשנת 1976. טמפל טען ברצינות כי הידע הועבר לדוגון בעת העתיקה על ידי חוצנים אמפיביים מסיריוס (הנומו) שנחתו בכדור הארץ. הקהילה המדעית, ובראשה האסטרונום קרל סייגן, דחתה תיאוריה זו מכל וכל, והצביעה על הסבר מתקבל על הדעת בהרבה: 'זיהום תרבותי' – שיחות מוקדמות שניהלו זקני הדוגון עם מיסיונרים צרפתים, פקידים או חוקרים מערביים שביקרו באזור בשנות העשרים, שסיפרו להם על תגליות האסטרונומיה המודרנית.

המחקר המכריע והמפריך ביותר פורסם בשנת 1991 על ידי האנתרופולוג ההולנדי ולטר ואן בייק. לאחר יותר מעשור של עבודת שדה מעמיקה בכפרים דוגוניים רבים, פרסם ואן בייק את מחקרו 'Dogon Restudied: A Field Evaluation of the Work of Marcel Griaule'. הוא תחקר זקני שבט ומגידי עתידות רבים לגבי פו טולו ומסורת סיריוס. התוצאה הייתה חד-משמעית ומהדהדת: איש מחוץ למעגל המודיעים הישיר והמצומצם של גריול עצמו לא שמע מעולם על פו טולו כעל כוכב בשמיים. המילה 'פו' ציינה בקרב הדוגון את גרגר הפוניו הזעיר, אך מעולם לא יוחסה לסיריוס B. ואן בייק מצא כי הידע האסטרונומי של הדוגון היה מעשי לחלוטין והתמקד בשמש, בירח ובכוכבים הבהירים הנחוצים לתזמון החקלאות, ולא בכוכב לוויין בלתי נראה. הוא טען כי פרשת סיריוס כולה הייתה פרי שאלות מנחות של גריול, תרגומים משובשים ומיתולוגיה משותפת שנוצרה בין האתנוגרף למודיעו הראשי, שניסה לספק את מה שגריול רצה לשמוע.

חוט רופף אחד מותיר את הפרשה חיה בדמיונם של חובבי תעלומות: בשנת 1995 פרסמו שני אסטרונומים צרפתים מאמר המציע כי ייתכן וקיים כוכב ננסי שלישי במערכת סיריוס (סיריוס C). אולם ללא תצפיות אופטיות מאומתות, הקונצנזוס המדעי האנתרופולוגי כיום ברור: תורת סיריוס של הדוגון אינה עדות למדע עתיק נסתר או למבקרים מן החלל, אלא תזכורת מאלפת לאופן שבו שאלותיו של חוקר עשויות לעצב את הממצאים שהוא מגלה.

מה ששתי המסורות חולקות

אורקל האיפה והקוסמולוגיה של הדוגון מגיעות לתובנות עמוקות דומות מתוך דרכים שונות. בשתיהן האדם אינו ניצב במרכז היקום כעריץ שליט, אלא כחלק ממערכת יחסים מורכבת עם השמיים, האדמה, האבות ובעלי החיים. בשתיהן העולם אינו מקום של שלמות סטטית, אלא מרחב פועם שבו סדר ואי-סדר, הרמוניה ומרד, מתקיימים זה לצד זה וזקוקים לאיזון מתמיד באמצעות טקס, מילה וקורבן.

בשתי התרבויות הללו, העולם נתפס כטקסט קריא ומלא משמעות. שום מאורע, מחלה או תפנית בגורל אינם מקריים או חסרי פשר; הכל מדבר ורומז. החוכמה האפריקאית אינה מנסה לשלוט בטבע או לברוח ממנו אל המופשט, אלא ללמוד לקרוא את אותותיו – באבקת העץ של מגש האיפה או בעקבות רגליו של השועל על החול – כדי לחיות חיים של יושר, התאמה וכבוד הדדי.