אסטרולוגיה אסלאמית וערבית

מהי האסטרולוגיה האסלאמית והערבית

האסטרולוגיה האסלאמית או הערבית היא המסורת האסטרולוגית שנוצרה, נכתבה ושגשגה בשפה הערבית בין המאה השמינית למאה הארבע-עשרה ברחבי המרחב התרבותי של העולם המוסלמי – מבגדאד ומרכז אסיה ועד מצרים, צפון אפריקה ואל-אנדלוס (ספרד המוסלמית). היא צמחה מתוך מפגש תרבותי חסר תקדים שבו הטמיעו המלומדים המוסלמים את האסטרולוגיה ההלניסטית של אלכסנדריה, את האסטרונומיה המתמטית של הודו ואת תורת מחזורי הזמן של פרס הסאסאנית. הם לא הסתפקו בשימור הידע הקדום, אלא בנו אותו מחדש כמערכת מדעית מלוכדת, שיטתית ומדויקת להפליא, שהשפיעה באופן מכריע על התפתחות המדע וההגות באירופה של ימי הביניים והרנסנס.

בגדאד: עיר שנוסדה על פי הכוכבים

השושלת העבאסית עלתה לשלטון בשנת 750 לספירה ושאלה חלק ניכר מתפיסת המלוכה שלה מפרס הסאסאנית, לרבות המנהג הפרסי לקרוא את כוחו של השלטון בכוכבים ולממן ביד רחבה מפעלי מדע ותרגום. המעשה האסטרולוגי המפורסם ביותר של השושלת היה ייסודה של הבירה החדשה, בגדאד. הח'ליף השני, אבו ג'עפר אל-מנסור, ביקש מאסטרולוגי החצר שלו – נוובח'ת הפרסי ומאשאאללה אבן את'רי, מלומד יהודי מבצרה – לבחור את הרגע המיטבי להנחת הלבנים הראשונות של העיר העגולה שלו, והשניים בחרו את שעות אחר הצהריים של ה־31 ביולי 762. במפת הלידה של העיר, כפי ששחזרו אותה היסטוריונים מודרניים, מזל קשת עולה באופק ושליטו צדק, המיטיב הגדול, שוכן בבית הראשון כהבטחה לשלטון ארוך ומשגשג. מאדים, כוכב המלחמה, מוקם בבית השישי – בית נופל וחלש המגביל את פוטנציאל ההרס שלו, אך גם בית שמחתו של מאדים לפי המסורת ההלניסטית, מה שהבטיח כי העיר תשמור על עוצמתה הצבאית והגנתית מבלי שהאלימות תופנה כלפי פנים. היסטוריונים עדיין חלוקים לגבי פרטים מסוימים, כגון השאלה האם האסטרולוגים עבדו עם גלגל מזלות סידראלי פרסי ולא עם הגלגל הטרופי.

תנועת התרגום הגדולה

במהלך מאתיים השנים שלאחר מכן הפכה בגדאד למרכזה של תנועת תרגום אדירת ממדים שאין לה אח ורע בהיסטוריה האנושית. בחסות הח'ליפים, ובמיוחד תחת הנהגתו של אל-מאמון שייסד את 'בית החוכמה' (בית אל-חיכמה), זרמו לעיר כתבי יד מדעיים מכל רחבי העולם העתיק. מלומדים נוצרים סורים, יהודים, מוסלמים ופגאנים תרגמו יחדיו את ה'טטרביבלוס' של תלמי, את החיבורים ההורוסקופיים של דורותיאוס מצידון ושל וטיוס ואלנס, לצד ספרי מופת אסטרונומיים מהודו (כמו ה'סוריה סידהאנטה' וכתבי ברהמגופטה) וטקסטים אסטרולוגיים עתיקים מפרס.

אל-כינדי: אסטרולוגיה כפיזיקה של הטבע

האסטרולוגיה ההלניסטית הגיעה למזרח התיכון כשהיא עטופה בתפיסות גורל סטואיות, פולחני כוכבים דתיים ומטאפורות מיתולוגיות. הפילוסוף הגדול יעקוב אבן אסחאק אל-כינדי (כ־801–873), שכונה 'פילוסוף הערבים', ביקש לטהר אותה מכל שריד של אלילות ולהעמידה על יסודות מדעיים ורציונליים. בחיבורו המהפכני 'על הקרניים' (De Radiis) הציע אל-כינדי מודל פיזיקלי שלם: כל גרם שמיים וכל עצם חומרי ביקום מקרינים קרניים לכל הכיוונים. השפעת הכוכבים אינה נובעת מרצון מאגי או מכוחות נסתרים, אלא מחוקי אופטיקה טבעיים והרמוניים, שבהם מפגש הקרניים בעולם התת-ירחי מחולל שינויים פיזיקליים ממשיים בחומר.

אבו מעשר והמבוא הגדול

אבו מעשר אל-בלח'י, שחי בין השנים 787 ל־886, הוא הדמות המרכזית והמשפיעה ביותר במסורת זו. סיפורים שמסר תלמידו שאד'אן מספרים כי הוא החל את דרכו כמלומד בחדית' המוסלמי ופנה לאסטרונומיה ולאסטרולוגיה רק בגיל העמידה, לאחר מחלוקת אינטלקטואלית חריפה עם אל-כינדי; הוא הפך לאסטרולוג הפורה והמפורסם ביותר של המאה התשיעית, ואף שכמה מבני דורו (ואל-בירוני מאוחר יותר) טענו כי שאל מאל-כינדי יותר מכפי שהודה, חיבוריו הפכו לנכסי צאן ברזל. חיבורו המפורסם ביותר, 'המבוא הגדול למדע גזירות הכוכבים', נפתח בהגנה פילוסופית מקיפה על האומנות המבוססת על ספרי הפיזיקה ו'על ההיווצרות והכיליון' של אריסטו. תנועתם המעגלית הנצחית של הגלגלים השמימיים, טען אבו מעשר, פועלת ללא הרף על ארבעת היסודות בעולמנו, ומביאה לחימומם, לקירורם, לערבובם ולהפרדתם. מיקומי הפלנטות, היבטיהן הגאומטריים ומרחקיהן היחסיים מעצבים איפוא את מזג האוויר, את הגופים החיים ואת ענייני בני האדם עלי אדמות. האל נותר הסיבה הראשונה המניעה את הגלגל החיצוני העליון, בעוד הפלנטות הן סיבות משניות – גלגלי השיניים המכניים שבאמצעותם מגיע הסדר האלוהי אל הארץ. טיעון זה סיפק מענה מזהיר להתנגדויות התאולוגיות המרכזיות של התקופה. חשיבותו חרגה בהרבה מתחום האסטרולוגיה: ההיסטוריון ריצ'רד למיי הראה כי תרגומיו של הספר ללטינית בידי יוחנן מסביליה (1133) והרמן מקרינתיה (1140) היו מן הטקסטים הראשונים שהחזירו את הפילוסופיה הטבעית של אריסטו למערב אירופה, עוד בטרם הגיעו כתביו המקוריים של אריסטו עצמו בתרגום לטיני.

היסטוריה הכתובה בצמידויות הכוכבים

בעוד שהאסטרולוגיה ההלניסטית התמקדה בעיקר במפות לידה של יחידים, המסורת הערבית, בהשראת תפיסות פרסיות סאסאניות על אודות עידני העולם, הפכה את האסטרולוגיה העולמית – אסטרולוגיה של אומות, שושלות, דתות ומזג אוויר – למדע רחב ידיים, שיטתי ומתוחכם. בספרו 'כתאב אל-אולוף' (ספר האלפים) התאים אבו מעשר את מחזורי הענק של הזמן הקוסמי מהודו ומפרס להיסטוריה של כתבי הקודש, כשהוא מציב צמידות של כל הפלנטות יחדיו בראשית מזל טלה בשנת 3102 לפני הספירה ומחשב לפיה את מועד המבול המקראי. בחיבורו 'ספר הצמידויות' הוא בנה את שיטת העבודה המעשית על צדק ושבתאי, שתי הפלנטות האיטיות ביותר הנראות לעין האנושית. השתיים נפגשות בצמידות בקירוב מדי עשרים שנה, וכל מפגש כזה מתרחש במרחק של כ־243 מעלות מן המפגש הקודם. הדבר גורם לסדרת צמידויות להישאר בתוך שלושת המזלות של אותו יסוד אסטרולוגי למשך כ־240 שנה, בטרם היא עוברת ליסוד הבא. לאחר כ־960 שנה סדרת הצמידויות משלימה את מעברה בכל ארבעת היסודות וחוזרת לנקודת ההתחלה שלה. האסטרולוגים קראו את שלושת קני המידה הללו כשלוש דרגות שונות של מאורעות היסטוריים:

• הצמידות הבודדת, המתרחשת מדי כ־20 שנה, המסמלת מרידות מקומיות, שינויים בממשל ושסעים פוליטיים קצרי טווח;
• מעבר היסוד (הטריפליציטס), המתרחש מדי כ־240 שנה כאשר הצמידויות עוברות מיסוד אחד למשנהו (למשל ממים לאוויר), המסמן את עלייתן ונפילתן של ממלכות, תנועות דתיות חדשות וחילופי שושלות;
• החזרה ליסוד הראשון, מחזור ענק בן כ־960 שנה (ארבעה מעברי יסוד), המסמל תמורות קוסמיות עולמיות, העברת מרכז הכובד של הציוויליזציה והופעתם של נביאים חדשים.

הסכמה שימשה הן למבט לאחור והן למבט קדימה. אבו מעשר ומאשאאללה הצביעו על צמידות גדולה של שבתאי וצדק במזל עקרב (יסוד המים) סביב שנת 571 לספירה כהורוסקופ הלידה של האסלאם והופעתו של הנביא מוחמד, והשתמשו במחזור 240 השנים כדי להסביר את עליית הח'ליפות העבאסית ב־750 ואת חורבנה הצפוי של שושלת אומיה. השליטים העבאסים השתמשו בחישובים אלו ככלי תעמולה ראשון במעלה כדי להוכיח שהשלטון ניתן להם בגזירה שמימית בלתי מעורערת.

בתים, מכשירים וזמן מדויק

האסטרולוגים ההלניסטיים השתמשו ברובם במערכת בתים שלמים, שבה כל מזל בגלגל המזלות מתפקד כבית אחד הנמנה מן המזל העולה באופק. לעומתם, האסטרונומים בעולם האסלאמי, שהוכשרו בטריגונומטריה כדורית מתקדמת ונדרשו לקבוע בדיוק מרבי את זמני חמש התפילות היומיות ואת כיוון מכה (הקיבלה), העדיפו מערכות בתים של רבעים, המחלקות את כיפת השמים מתוך נקודת מבטו של הצופה על פי האופק המקומי וקו האמצע השמימי (המרידיאן). השיטה הנפוצה ביותר הייתה זו שלימד אל-קביסי (הידוע בלטינית כאלקביטיוס), אשר חיבורו 'מבוא למלאכת גזירות הכוכבים', שנכתב עבור חצר הנסיך סייף אל-דוולה בחלב ותורגם ללטינית בידי יוחנן מסביליה, הפך לספר הלימוד הסטנדרטי באוניברסיטאות אירופה בימי הביניים. שיטתו מבוססת על ממד הזמן: היא נוטלת את מחצית הקשת היומית של מעלת האופק (משך הזמן הדרוש למעלה זו לנוע מן האופק המזרחי ועד לרום השמים), מחלקת אותה לשלושה חלקים שווים, ומשליכה חלוקות אלו בחזרה אל מישור המילקה לאורך מעגלי השעות כדי למצוא את גבולות הבתים ה־11, ה־12, השני והשלישי. ביצוע חישוב זה ידנית דרש טבלאות טריגונומטריות מורכבות. האצטרולב הפך את הפעולה למהירה ופשוטה: מכשיר פליז מופלא זה ממפה את כדור השמים התלת-ממדי על גבי לוח שטוח באמצעות היטל סטריאוגרפי, וחרטי המכשירים בבגדאד ובאל-אנדלוס חרטו עליו את קווי הבתים המדויקים לקו רוחב נתון, כך שסיבוב פשוט של מפת הכוכבים לשעה הנכונה הציג את גבולות הבתים כהרף עין.

החלקים או הגורלות הערביים

חלק (Lot, או בסנסקריט וביוונית קלירוס, ובערבית סהם) הוא נקודה מחושבת במפה הנוצרת ממדידת המרחק הזוויתי בין שתי פלנטות, והשלכת אותו מרחק החל ממעלת האופק. אם האופק עולה ב־10° טלה, השמש נמצאת ב־20° שור והירח ב־5° תאומים, המרחק בין השמש לירח מחושב ומתווסף לאופק כדי למצוא את המיקום המדויק של החלק.

• חלק המזל (Lot of Fortune): באופק ועוד הירח פחות השמש במפת יום; החלק הירחי הקשור לגוף הפיזי, לבריאות, לרווחה חומרית ולנסיבות העולם הזה;
• חלק הרוח (Lot of Spirit): באופק ועוד השמש פחות הירח במפת יום; החלק השמשי המייצג את כוח הרצון, השכל, הפעולה והייעוד הפנימי;
• חלק העושר והנכסים: באופק ועוד פתח הבית השני פחות שליט הבית השני, המשמש לבחינת נכסים וביטחון כלכלי;
• חלק המוות: באופק ועוד פתח הבית השמיני פחות הירח, המשמש לניתוח נושאי הבית השמיני, סופים, אובדנים וירושות, כסמל לאיכות הסיום ולא כתאריך מוות פשטני.

במפות לילה מתהפך סדר החישוב בשני החלקים הראשונים: השמש והירח מחליפים את מקומם בנוסחה, מה שמדגיש את החשיבות העצומה שייחסו האסטרולוגים הערבים להבדל המהותי בין יום ללילה במפה.

בכורות פלנטריות והאלמוטן

עם כל כך הרבה פלנטות, היבטים, בתים וחלקים במפה, נזקקו האסטרולוגים לשיטה שיטתית להכרעה איזה כוכב מחזיק בהשפעה הדומיננטית ביותר בכל תחום. לשם כך הם פיתחו את מערכת ה'אלמוטן' (al-mubtazz – המנצח או בעל השררה). האסטרולוג בחן את חמש הבכורות המסורתיות בכל מעלה: שליטה במזל (5 נקודות), התעלות (4 נקודות), שליט משולש (3 נקודות), גבולות/טרמים (2 נקודות) ופנים/דקאנים (נקודה אחת). הפלנטה שצברה את מירב הנקודות בכל המרכיבים הוכרזה כאלמוטן של העניין, והיא שקבעה את תוצאת הדברים.

אסטרולוגיה הוררית ובחירתית

החצרות המלכותיות, הסוחרים והמצביאים נזקקו גם לתשובות מהירות וממוקדות לשאלות דחופות. לשם כך שוכללה האסטרולוגיה ההוררית (מסאיל – שאלות), שבה מפת השמיים מוקמת לרגע שבו השאלה נשאלה בפני האסטרולוג, ללא צורך במפת לידה. סהל אבן בישר ניסח בספריו את הכללים המדויקים להעברת אור (אינטיקאל), איסוף אור (ג'מע) ומניעה (מנע), שאפשרו לאסטרולוג לקבוע בוודאות אם עסק ייחתם, אם חולה יבריא או אם עיר נצורה תיפול.

המבקרים: תאולוגיה, אסטרונומיה והיסטוריה

החל מן המאה האחת-עשרה עמדה הסינתזה הגדולה של האסטרולוגיה תחת מתקפה משולשת ועזה מתוך התרבות האסלאמית עצמה. התאולוג הדגול אל-ע'זאלי, בספרו 'תהאפֿת אל-פלאסיפה' (הפלת הפילוסופים), פגע בשורש הגנתו של אבו מעשר כאשר שלל מכל וכל את ההנחה שסיבה כלשהי מחוללת את תולדתה מתוך כורח פנימי טבעי. האש אינה שורפת את הכותנה בשל טבעה הפנימי; אלוהים הוא שבורא את הבעירה בכל רגע שבו השניים נוגעים, והוא שומר בדרך כלל על תבנית קבועה זו – 'מנהגו של אללה' (עאדת אללה) – כדי שבני אדם יוכלו לחיות בעולם מסודר ויציב, תוך שהוא נותר חופשי לחלוטין להפר סדר זה כרצונו בכל עת. אם לנבראים אין כל כוח עצמאי משל עצמם, הפלנטות אינן יכולות לגרום לדבר, והאסטרולוגיה הופכת לניסיון פסול ויומרני לקרוא את החלטותיו הנסתרות של האל. אבן רושד מקורדובה השיב לו סעיף אחר סעיף בחיבורו 'תהאפֿת אל-תהאפֿת' (הפלת ההפלה), וטען כי ללא סיבות יציבות וקבועות בטבע לא ייתכן כל מדע, אך גם הוא הביע ספקנות עמוקה כלפי תחזיותיהם הקונקרטיות של האסטרולוגים. במקביל, אנשי המדע העלו ספקות מסוג אחר לחלוטין: חיבורו של אבן אל-היית'ם 'ספקות לגבי תלמי' חשף סתירות פיזיקליות חמורות במודלים הגאומטריים היווניים, ובמצפה הכוכבים של מרע'ה, שנוסד בשנת 1259 תחת הנהגתו של נאסיר א-דין א-טוסי, צמח המחקר המתמטי של השמים כדיסציפלינה עצמאית שהניבה מודלים מתמטיים מבריקים כגון 'צמד טוסי' (המופיע מאוחר יותר בכתבי קופרניקוס), בעוד האסטרולוגיה הלכה ואיבדה מיוקרתה בקרב אנשי המדע, אף שא-טוסי עצמו שימש כאסטרולוג עבור השליט המונגולי הולאגו. לבסוף, ההיסטוריון אבן ח'לדון, ב'מוקדימה' המפורסמת שלו משנת 1377, שלל מכל וכל את תורת הצמידויות ככלי להבנת ההיסטוריה. מדינות ואימפריות קמות ונופלות, טען, כתוצאה מ'עצבייה' (עצבייה – הסולידריות והלכידות החברתית המאחדת שבט או קבוצה) ומכוחות כלכליים ומדיניים ממשיים, ולא בשל מעברם של צדק ושבתאי מיסוד אסטרולוגי אחד למשנהו. הוא ראה בטענות האסטרולוגים לחזות את העתיד הנסתר יומרה חסרת שחר ואסורה על פי דין.

המורשת באירופה

הביקורת הפילוסופית והדתית החלישה בהדרגה את מעמדה של האסטרולוגיה במזרח, אך בדיוק באותה עת עבר הידע העצום אל אירופה הנוצרית. במאה השתים-עשרה תרגמו מלומדים כמו יוחנן מסביליה, הרמן מקרינתיה ופלאטו מטיבולי את כתבי אבו מעשר, מאשאאללה, אל-קביסי ועלי אבן אבי א-רג'אל ללטינית. תרגומים אלה הניחו את התשתית לאסטרולוגיה המערבית של ימי הביניים והרנסנס, ועיצבו את מחשבתם של הוגים כגון תומאס אקווינס, אלברטוס מגנוס ורוג'ר בייקון.

כיצד לקרוא פרק זה

כרטיסי הפרקים שלמעלה עוקבים אחר התפתחות המסורת מיום ייסוד בגדאד ועד לביקורתו הנוקבת של אבן ח'לדון, והאישים שלהלן מציגים את הדמויות המרכזיות שעיצבו אותה. קראו את הפרקים המוקדמים כדי להבין כיצד נבנתה השיטה, את פרקי האמצע כדי להכיר את הטכניקות המדויקות שלה, ואת הפרקים המסכמים כדי לעמוד על הוויכוחים הפילוסופיים ועל דרכה של המסורת אל אירופה. האסטרולוגיה מוצגת כאן כמסורת היסטורית וכשפה סמלית עשירה להגות ולהתבוננות, ולא כהבטחה לתוצאות קבועות מראש. מסורת זו וטכניקותיה זמינות בחמישים ושתיים השפות של האקוסיסטם של Tarot Academy.