הכוכב שפתח את השנה

סיריוס, סותיס והשנה

סופדת, אלת הכוכב סיריוס, נעלמה מן השמים המצריים לכשבעים יום ושבה לפני עלות השחר בלב הקיץ, סמוך לתחילת שיטפון הנילוס. שובה פתח את השנה. לוח השנה האזרחי בן 365 הימים לא עמד בקצב שלה והחליק ביום אחד בכל ארבע שנים, סחיפה שנדרשו לה כ-1,460 שנים כדי להשלים מעגל ושההיסטוריונים עדיין משתמשים בה כדי לתארך את הפרעונים.

ימים מחוץ לטווח הראייה
70
ימים בשנה האזרחית
365
שנים במחזור הסותי
1,460

כוכב, שיטפון ולוח שנה

חלקיה של בעיה אחת: אלה-כוכב ששובה קבוע, נהר ששובו קבוע רק בקירוב, לוח שנה בן 365 ימים בדיוק, וההחלקה האיטית ביניהם, שכוהנים בעת העתיקה ניסו לתקן והיסטוריונים מודרניים למדו לנצל.

⭐

סופדת, האלה-הכוכב

הדקאן הבהיר ביותר מהממלכה הקדומה ואילך

סיריוס היה אלה, סופדת, שצוירה כאישה עם כוכב על ראשה ומוזגה מאוחר יותר עם איזיס. היוונים כתבו את שמה סותיס. ברשימות הדקאנים היא עומדת לרוב סמוך לסוף, ליד סאח, כוכבי אוריון, אבל בלוח השנה היא באה ראשונה.

🌅

יציאת סופדת

האופק המזרחי בוקר אחד בשנה

השחר הראשון שבו אפשר לראות שוב את סיריוס, נמוך במזרח רגע לפני הזריחה, הוא זריחתו ההליאקלית. טקסטים מצריים קוראים לו יציאת סופדת. התאריך זז לפי קו הרוחב, האובך באופק ועיני הצופה, ביום או יומיים אפילו במקום אחד.

⚱️

שבעים יום מתחת לאופק

הדואת בכל שנה

לפני כל שיבה בילה סיריוס כשבעים יום מוסתר בזוהר השמש. המחשבה המצרית קראה בזה מוות, שהות בעולם התחתון ולידה מחדש עם שחר. אותם שבעים יום חוזרים כפרק הזמן האידיאלי לחניטה, ושאר הדקאנים נבחרו כנראה כך שיחלקו את אותה תבנית.

🌊

השיטפון ושלוש העונות

עמק הנילוס שנת החקלאות

הנילוס עלה במהלך הקיץ, כיסה את השדות ונסוג בסתיו. לוח השנה קרא לעונותיו על שם המחזור: אָחֶת, השיטפון; פֶּרֶת, כשהשדות הגיחו מן המים והיבולים צמחו; שֶׁמוּ, הקציר והמים הנמוכים. שובה של סופדת חל סמוך לתחילת העלייה, ולכן נאמר שהכוכב מביא את השיטפון.

🎉

פותח השנה

מקדשים חג ראש השנה

וֶפֶּת-רֶנְפֶּת, פתיחת השנה, היה היום הראשון בחודש הראשון של אָחֶת. בשנה אידיאלית חל בבוקר שבו עלתה סופדת. המקדשים חגגו את שובו של הכוכב במנחות, וחג זריחתה נשמר כחג בפני עצמו גם כשלוח השנה כבר נסחף ממנו.

📅

שנים עשר חודשים של שלושים יום

המנהל מהאלף השלישי לפנה״ס ואילך

בלוח השנה האזרחי היו שנים עשר חודשים של שלושים יום, ארבעה לכל עונה, וכל חודש התחלק לשלושה שבועות בני עשרה ימים. שלושים ושישה השבועות שלו הם המסגרת שאליה הותאמו הדקאנים, כוכב מציין אחד לכל שבוע. מתי וכיצד הונהג לוח השנה אינו ידוע; ההערכה המקובלת היא ראשית האלף השלישי.

🎂

חמשת הימים שעל השנה

מחוץ למניין בסוף כל שנה

חמישה ימים נוספים באו אחרי החודש השנים עשר כדי להגיע ל-365. היוונים קראו להם אפגומניים. הם היו ימי ההולדת של אוזיריס, הורוס, סת, איזיס ונפתיס, ומשום שעמדו מחוץ למניין הרגיל נחשבו מסוכנים, ושמרו עליהם בלחשי הגנה מפני מביאי המגפה של סחמת.

🧭

השנה הנודדת

לוח השנה מול השמים יום אחד בכל ארבע שנים

מחזורו של סיריוס ארוך בכרבע יום מ-365 ימים, ומצרים לא הוסיפה יום מעובר. לכן התאריך האזרחי של זריחת סופדת זז ביום אחד קדימה בכל ארבע שנים, ובמשך מאות שנים נדדו החודשים שנקראו על שם השיטפון אל עונת הקציר ואל החורף. חוקרים מודרניים קוראים לזה השנה הנודדת.

🔁

המחזור הסותי

המניין הארוך בערך 1,460 שנים

בקצב של יום אחד לכל ארבע שנים, ראש השנה האזרחי חוזר אל זריחת סיריוס אחרי כ-1,460 שנים יוליאניות, השוות ל-1,461 שנים אזרחיות. קנסורינוס מתעד ששני המועדים חלו יחד ב-139 לספירה. ספירה לאחור משם נותנת את מועדי תחילת המחזורים בסביבות 1321, 2781 ו-4241 לפנה״ס.

📜

להון, אברס והפרעונים

הממלכה התיכונה והממלכה החדשה המאות ה-19–16 לפנה״ס

מסמכים ספורים מוסרים את התאריך האזרחי של זריחת סופדת בשנת מלוכה של מלך ידוע בשמו: מכתב ממקדש בלהון משנה 7 של סנוסרת השלישי, ולוח שנה על גבו של פפירוס אברס הנוקב בשנה 9 של אמנחותפ הראשון. כשממקמים אותם על המחזור, הם מעגנים את הכרונולוגיה המצרית, בטווח של עשורים.

🏛️

צו קנופוס

קנופוס 238 לפנה״ס

כנס כוהנים שהתכנס בימי תלמי השלישי הוציא צו בכתב הירוגליפי, בדמוטית וביוונית, שבין כיבודים לבית המלוכה הוסיף יום נוסף, השישי במספר, בכל שנה רביעית, כדי שחגי העונות יחדלו לנדוד. הרפורמה הייתה הנכונה, והיא לא נשמרה.

⚓

השנה האלכסנדרונית הקבועה

אלכסנדריה משנות ה-20 לפנה״ס ואילך

בימי אוגוסטוס קיבלה מצרים סוף סוף יום מעובר בכל שנה רביעית, בהתאמה ללוח היוליאני, והראשון בחודש תחות נקבע ל-29 באוגוסט. השנה האלכסנדרונית הזו חיה עד היום בלוחות השנה הקופטי והאתיופי, ואילו האסטרונומים שמרו על השנה הנודדת הישנה בשל החשבון שלה.

מתקנים, מתעדים ומחשבים

המלך והקיסר שניסו לעצור את סחיפת לוח השנה, הכותבים הקדומים שתיעדו היכן עמד, והחוקרים המודרניים שהפכו את הסחיפה לכלי תיארוך.

תלמי השלישי אוורגטס

מלך 246–222 לפנה״ס אלכסנדריה

המלך שבשנתו התשיעית גזרו הכוהנים בקנופוס יום מעובר בכל ארבע שנים. הצו נכשל הלכה למעשה, אבל הוא מראה שהכהונה המצרית הבינה את הסחיפה ואת סיבתה מאתיים שנה לפני שרומא תיקנה אותה.

אוגוסטוס

63 לפנה״ס–14 לספירה רומא ומצרים

הקיסר הרומי הראשון, שבימי שלטונו אימצה מצרים יום מעובר בכל שנה רביעית בהתאמה ללוח היוליאני, וכך באו לקצם שלושת אלפי שנים של השנה האזרחית הנודדת בשימוש היומיומי.

קנסורינוס

המאה ה-3 לספירה רומא

דקדקן שספרו הקטן "על יום ההולדת", שנכתב ב-238 לספירה, מתעד שראש השנה המצרי חל ב-139 לספירה עם זריחת כוכב הכלב. ההערה האחת הזו היא הנקודה הקבועה שממנה סופר כל חישוב סותי.

תאון מאלכסנדריה

בערך 335–405 לספירה אלכסנדריה

אסטרונום ומתמטיקאי המזכיר, בחישוב זריחתו של סיריוס, מניין שנים הנספר ממנופרס. ראשיתו נופלת סמוך ל-1321 לפנה״ס, מחזור אחד לפני קנסורינוס, אבל מי או מה היה מנופרס עדיין שנוי במחלוקת.

גאורג אברס

1837–1898 לייפציג

אגיפטולוג וסופר שרכש בלוקסור ב-1873 את הפפירוס הרפואי הארוך הקרוי היום על שמו. לוח שנה קצר על גבו, הנוקב בזריחה של סופדת בשנה 9 של אמנחותפ הראשון, נעשה לאחד משני עמודי התווך של התיארוך הסותי.

לודוויג בורכרדט

1863–1938 ברלין וקהיר

אגיפטולוג שפרסם ב-1899 את מכתב המקדש מלהון המודיע על זריחת סופדת בשנה 7 של סנוסרת השלישי, וכך העניק לממלכה התיכונה את עוגנה האסטרונומי הראשון.

אדוארד מאייר

1855–1930 ברלין

היסטוריון של העולם העתיק שטען ב-1904 שלוח השנה האזרחי ודאי התחיל בתחילת מחזור, וקבע את הנהגתו ב-4241 לפנה״ס. התאריך התפרסם ונזנח מאוחר יותר.

אוטו נויגבאואר

1899–1990 פרובידנס

היסטוריון של המדעים המדויקים שטען שהשנה בת 365 הימים לא נזקקה לאסטרונומיה כלל: ממוצע של המרווחים בין שיטפונות לאורך סדרת שנים היה מפיק אותה. הוא פקפק בכך שלמחזור הסותי היה קשר כלשהו לראשית לוח השנה.

ריצ׳רד א. פארקר

1905–1993 שיקגו ופרובידנס

אגיפטולוג שספרו "לוחות השנה של מצרים העתיקה" מ-1950 הציע שקודם היה לוח שנה ירחי, שהותאם לעונות בעזרת תצפית בסיריוס, ושהשנה האזרחית בת 365 הימים נגזרה ממנו.

רולף קראוס

המאות ה-20–21 ברלין

אגיפטולוג שספרו "תאריכי סותיס ותאריכי ירח" (Sothis- und Monddaten) מ-1985 בחן מחדש את התאריכים הסותיים והירחיים וטען שהתצפיות נעשו הרחק בדרום, באלפנטינה, דבר שמוריד את הכרונולוגיה המתקבלת בעשורים.

סופדת, הכוכב שהוביל את השנה

סיריוס הוא הכוכב הבהיר ביותר בשמי הלילה, והמצרים עשו אותו לאלה: סופדת, שצוירה כאישה עם כוכב על ראשה ומוזגה מאוחר יותר עם איזיס. היוונים כתבו את שמה סותיס, ומכאן שחוקרים מודרניים מדברים על השנה הסותית ועל המחזור הסותי. סופדת הייתה אחד הדקאנים, שלושים ושישה הכוכבים וקבוצות הכוכבים שזריחותיהם ציינו את שעות הלילה ואת השבועות בני עשרת הימים של השנה. ברוב רשימות הכוכבים היא עומדת סמוך לסוף, ליד סאח, כוכבי אוריון, שהמצרים זיהו עם אוזיריס. בלוח השנה היא באה ראשונה. שובה לשמי הבוקר פתח את השנה, והתפקיד הזה, יותר ממקומה בכל רשימה, עשה אותה לכוכב החשוב ביותר במצרים. כבר בכתבי הפירמידות של סוף הממלכה הקדומה מצטרף המלך המת אל סאח ואל סופדת בשמים.

יציאת סופדת

במהלך השנה נעה השמש מזרחה על רקע הכוכבים, וכל כוכב בתורו אובד בזוהרה ושב לאחר זמן. הבוקר הראשון שבו אפשר לראות שוב את סיריוס, נמוך במזרח בדמדומים הקצרים שלפני הזריחה, הוא זריחתו ההליאקלית. טקסטים מצריים קוראים לו יציאת סופדת. התאריך אינו חד לגמרי. הוא מקדים ככל שהצופה עומד דרומה יותר, הוא תלוי באובך שמעל אופק המדבר, והוא תלוי בעיני הצופה, כך שאפילו במקום אחד יכולה התצפית הראשונה להשתנות ביום או ביומיים. באלף השלישי לפנה״ס, בקו הרוחב של ממפיס, הוא חל בלב הקיץ, בשבועות שבהם החל הנילוס לעלות.

שבעים יום מתחת לאופק

לפני כל שיבה בילה סיריוס כשבעים יום מחוץ לטווח הראייה בקו הרוחב של מצרים. הטקסטים הדתיים המצריים קראו בזה מוות: הכוכב ירד אל הדואת, העולם התחתון, היטהר שם ונולד מחדש עם שחר. אותו פרק זמן חוזר במנהגי הקבורה. שבעים יום היו המרווח האידיאלי בין המוות לקבורה, והרודוטוס מוסר שבעים יום כזמן שבו הייתה הגופה שרויה בנתרון בחניטה המשוכללת ביותר. אגיפטולוגים רבים קושרים בין שני המספרים, אף ששום טקסט אינו מציין את הקשר במפורש. נראה שהדקאנים כקבוצה נבחרו כך שינהגו כמו סיריוס, וכל אחד מהם שוהה כשבעים יום נסתר לפני שובו שלו, כך שסופדת שימשה דגם לכל מערכת השלושים ושישה.

השיטפון ושלוש העונות

שנת החקלאות סבה סביב הנילוס. הנהר, שניזון מגשמי הקיץ על הרמות האתיופיות, עלה במהלך הקיץ, התפשט על פני מישור ההצפה ונסוג בסתיו, והשאיר אחריו סחף רטוב לזריעה. גובה השיטפון הכריע את היבול, ואבן פלרמו, רשומת אנאלים מימי הממלכה הקדומה, מתעדת אותו שנה אחר שנה לצד מעשיו של כל מלך. לוח השנה קרא לשלוש עונותיו על שם המחזור הזה: אָחֶת, השיטפון; פֶּרֶת, ההגחה, כשהשדות יצאו מן המים והיבולים צמחו; ושֶׁמוּ, הקציר והמים הנמוכים. מכיוון שזריחת סיריוס חלה סמוך לתחילת העלייה, הכוכב והנהר התחברו במחשבה, וסופדת הוללה כמי שמביאה את השיטפון. ההתאמה הייתה משוערת. מועד בואו של השיטפון השתנה בשבועות משנה לשנה, ואילו הכוכב שמר על מועדו בטווח של יום או יומיים, וזו בדיוק הסיבה שהכוכב היה הסמן הטוב יותר לראשית השנה.

לוח שנה בן 365 ימים בדיוק

לצד השנה הטבעית ניהלה מצרים לוח שנה אזרחי בתכנון קפדני: שנים עשר חודשים של שלושים יום, ארבעה חודשים לכל אחת משלוש העונות, ואחריהם חמישה ימים נוספים, 365 בסך הכול. כל חודש התחלק לשלושה שבועות בני עשרה ימים, ושלושים ושישה השבועות האלה הם המסגרת שאליה הותאמו הדקאנים, כוכב מציין אחד לכל שבוע. לפי לוח השנה האזרחי תוארכו מסמכים, חוזים, מסים ושנות מלוכה. הוא היה כנראה בשימוש כבר בראשית האלף השלישי לפנה״ס, אבל מתי וכיצד הונהג אינו ידוע, ושני הסברים קלאסיים מתחרים זה בזה. ריצ׳רד פארקר טען שקודם לו היה לוח ירחי ישן יותר, שהותאם לעונות בעזרת תצפית בסיריוס, ושהשנה האזרחית נגזרה ממנו. אוטו נויגבאואר טען ש-365 ימים יכלו לנבוע פשוט מממוצע המרווחים בין שיטפונות לאורך סדרת שנים, בלי צורך באסטרונומיה. חודשי ירח נשארו בשימוש לחגי המקדשים לצד השנה האזרחית לאורך כל ההיסטוריה המצרית.

חמשת הימים שעל השנה

חמשת הימים הנוספים עמדו מחוץ לשנים עשר החודשים ומחוץ לשלושים ושישה השבועות. המצרים קראו להם הימים שעל השנה; היוונים קראו להם אפגומניים, הימים המוספים. כל אחד מהם היה יום הולדתו של אל: אוזיריס, הורוס, סת, איזיס ונפתיס, בסדר הזה. פלוטרכוס מספר גרסה מאוחרת של מוצאם, שבה זכה תחות במשחק לוח בחלק מאורו של הירח ועשה ממנו חמישה ימים חדשים, כדי שאלת השמים נות תוכל ללדת מחוץ לשנה שבה נאסר עליה ללדת. מאחר שעמדו מחוץ למניין הרגיל, נחשבו חמשת הימים מסוכנים. זה היה הזמן שבו היו שליחי סחמת, מביאי המגפה שזוהו לא פעם עם הדקאנים, פעילים ביותר, ולחשי הגנה נאמרו לאורך כל אחד מהם.

השנה הנודדת

שובו של סיריוס חוזר בערך מדי 365 ימים ורבע, ומצרים מעולם לא הוסיפה יום מעובר. לכן החליק לוח השנה האזרחי ביחס לכוכב ביום אחד בכל ארבע שנים: הזריחה חלה בתאריך אזרחי מאוחר יותר עם כל צעד של ארבע שנים. במהלך חיי אדם אחד הסחיפה הייתה איטית אך נראית לעין. מי שנולד בשנה שבה עלתה סופדת בראש השנה היה רואה אותה, בגיל שמונים, עולה בערך ביום העשרים של החודש הראשון. במשך מאות שנים נדדו החודשים שנקראו על שם השיטפון אל עונת הקציר וחזרה, וחוקרים מודרניים קוראים ללוח השנה האזרחי השנה הנודדת, annus vagus בלטינית. המצרים חיו עם זה בכך שקיימו שני ראשי שנה, האזרחי וחג זריחת הכוכב, והטקסטים המתעדים באיזה יום אזרחי עלה הכוכב הם שהופכים את הסחיפה לשימושית היום.

המחזור הסותי

בקצב של יום אחד לכל ארבע שנים, ראש השנה האזרחי שב אל זריחת סיריוס אחרי כ-1,460 שנים יוליאניות, פרק זמן השווה ל-1,461 שנים אזרחיות בנות 365 ימים. התקופה הזו היא המחזור הסותי. המרווח האמיתי משתנה מעט, משום שזריחת הכוכב אינה הולכת בדיוק בקצב השנה היוליאנית לאורך אלפי שנים, אבל 1,460 שנים הוא המספר שכותבים קדומים ומודרניים משתמשים בו. הנקודה הקבועה היא הערה של הדקדקן הרומי קנסורינוס, שספרו "על יום ההולדת", שנכתב ב-238 לספירה, מתעד שראש השנה המצרי חל יחד עם זריחת כוכב הכלב ב-139 לספירה, בימי אנטונינוס פיוס. מטבעות שנטבעו באלכסנדריה בימי שלטונו מראים עוף חול, ציפור שכמה כותבים קדומים קשרו למחזור גדול באורך דומה, והיסטוריונים רבים קוראים בהם ציון של החידוש. ספירה לאחור מ-139 לספירה נותנת את מועדי תחילת המחזורים הקודמים.

תחילת מחזור מקור מעמד
139 לספירה קנסורינוס, "על יום ההולדת" מתועד בידי כותב קדום
בערך 1321 לפנה״ס מניין מנופרס של תאון מאלכסנדריה חישוב קדום; זהותו של מנופרס אינה ודאית
בערך 2781 לפנה״ס חישוב מודרני לאחור מוצע לפעמים כמועד הנהגת לוח השנה
בערך 4241 לפנה״ס חישוב מודרני לאחור התאריך של אדוארד מאייר מ-1904 ללוח השנה; נזנח

תאון, אסטרונום מן המאה הרביעית באלכסנדריה, סופר ממניין הקרוי על שם מנופרס, שראשיתו נופלת קרוב ל-1321 לפנה״ס; בין ההצעות לזיהוי מנופרס נמנים המלכים רעמסס הראשון וסתי הראשון והעיר ממפיס. ב-1904 טען אדוארד מאייר שלוח השנה האזרחי ודאי הונהג בתחילת מחזור, קבע ש-2781 לפנה״ס מאוחר מדי, והתיישב על 4241 לפנה״ס. מחקר מאוחר יותר על מצרים הקדומה לא השאיר מקום ללוח שנה מפותח כה מוקדם, וההנחה שלוח השנה התחיל בצירוף מועדים מעולם לא הוכחה.

תאריכים סותיים והפרעונים

תאריך סותי הוא מסמך המוסר את התאריך האזרחי של זריחת סופדת בשנה ידועה של מלך ידוע. מאחר שהתאריך האזרחי זז ביום אחד בכל ארבע שנים, רשומה כזו ממקמת את השנה בתוך המחזור, והמחזור מקובע בידי קנסורינוס. שני מסמכים נושאים את רוב המשקל. מכתב מארכיון המקדש בלהון, עיר הפירמידה של סנוסרת השני, מודיע בשנה 7 של סנוסרת השלישי שזריחת סופדת תחול ביום מסוים בחודש הרביעי של פֶּרֶת, כדי שאפשר יהיה להכין את מנחות החג; לודוויג בורכרדט פרסם אותו ב-1899. לוח שנה קצר על גבו של פפירוס אברס הרפואי נוקב בשנה 9 של אמנחותפ הראשון ובזריחה של סופדת בחודש השלישי של שֶׁמוּ. שתי התוצאות תלויות במקום שבו נצפה הכוכב. הזריחה מקדימה בכמה ימים באלפנטינה שבדרום הרחוק לעומת ממפיס, וכל יום של הפרש מזיז את התשובה בארבע שנים. יש חוקרים שאף מפקפקים בכך שלוח השנה של אברס מתעד תצפית בכלל. אי-הוודאויות האלה הן הסיבה שתאריכי הממלכה התיכונה והממלכה החדשה רווחים בכמה גרסאות מתחרות שביניהן כמה עשורים. מחקר פחמן רדיואקטיבי גדול שפורסם ב-2010 הסכים באופן כללי עם הכרונולוגיה ההיסטורית המקובלת, הנשענת בחלקה על הרשומות האלה.

צו קנופוס

הכוהנים הכירו את הבעיה. ב-238 לפנה״ס הוציא כנס שהתכנס בקנופוס בימי תלמי השלישי אוורגטס צו בכתב הירוגליפי, בדמוטית וביוונית. רובו מכבד את משפחת המלוכה, אבל סעיף אחד מורה להוסיף יום נוסף, השישי במספר, בכל שנה רביעית, כדי שחגים השייכים לעונות מסוימות לא ינדדו עוד בלוח השנה, והוא מתאר את הסחיפה במונחים של זריחת הכוכב החלה ביום אחד מאוחר יותר בכל ארבע שנים. זה היה התיקון הנכון, אותו תיקון שיוליוס קיסר יאמץ לרומא מאתיים שנה מאוחר יותר, אבל הוא לא נשמר. הצו ידוע מכמה העתקים באבן, ואחד מהם נמצא בטאניס בידי ריכרד לפסיוס ב-1866.

השנה הקבועה ומה שבא אחריה

אחרי שרומא סיפחה את מצרים ב-30 לפנה״ס, הרפורמה סוף סוף נקלטה. משנות ה-20 לפנה״ס הוסיף לוח השנה האלכסנדרוני יום נוסף, השישי במספר, בכל שנה רביעית בהתאמה ללוח היוליאני, וקבע את הראשון בחודש תחות ל-29 באוגוסט במניין היוליאני. השנה הנודדת הישנה לא נעלמה. האסטרונומים העריכו אותה משום ששנה בת 365 ימים בדיוק מקלה על חישוב מרווחים ארוכים: תלמי תיארך את תצפיותיו בשנים מצריות שנספרו ממניין נבונאסר ב-747 לפנה״ס, וקופרניקוס עוד השתמש בשנים מצריות בטבלאותיו. השנה האלכסנדרונית שורדת כלוח השנה של הכנסייה הקופטית, ועם שמות חודשים משלה כלוח השנה של אתיופיה; שניהם פותחים את השנה בספטמבר של הלוח הגרגוריאני. מניין חודשים שהותאם לשובו של כוכב עם שחר בעמק הנילוס עדיין משמש יום-יום.

איך לקרוא פרק זה

הכרטיסים שלמעלה מפרקים את הנושא חלק אחר חלק: האלה-הכוכב, שובה עם שחר, שבעים ימיה מתחת לאופק, השיטפון, לוח השנה האזרחי וחמשת ימיו המוספים, הסחיפה, המחזור שהיא יוצרת, המסמכים שהופכים את המחזור לתאריכים ושתי הרפורמות. הדמויות שלמטה הן המלך והקיסר שניסו לתקן את לוח השנה, הכותבים הקדומים שתיעדו היכן עמד, והחוקרים המודרניים שהתווכחו על ראשיתו והשתמשו בסחיפתו. על הדרך שבה ציינו שאר הדקאנים את השעות, ראו את העמודים על טבלאות הכוכבים האלכסוניות ועל שתים עשרה שעות הלילה. עמוד זה הוא חלק מן המאגר של Tarot Academy בחמישים ושתיים שפות.

שאלות נפוצות

מהו המחזור הסותי?

פרק הזמן שאחריו חוזר לוח השנה האזרחי המצרי בן 365 הימים להתאים לזריחה ההליאקלית של סיריוס, הקרוי ביוונית סותיס. מאחר שללוח השנה לא היה יום מעובר, הוא החליק ביחס לכוכב ביום אחד בכל ארבע שנים, כך ששניהם חזרו להתאים רק אחרי כ-1,460 שנים יוליאניות, או 1,461 שנים אזרחיות. קנסורינוס מתעד התאמה אחת כזו ב-139 לספירה.

מי הייתה סופדת?

האלה המצרית של הכוכב סיריוס, שתוארה כאישה עם כוכב על ראשה וזוהתה מאוחר יותר עם איזיס. בן זוגה בשמים היה סאח, כוכבי אוריון, שזוהה עם אוזיריס. כדקאן היא השתייכה לשלושים ושש קבוצות הכוכבים שציינו את השעות, וככוכב ששובו פתח את השנה היא הייתה החשובה שבהן.

מהי זריחה הליאקלית?

הבוקר הראשון אחרי תקופת היעלמות שבו אפשר לראות כוכב עולה במזרח רגע לפני השחר. במשך השבועות שלפני כן הכוכב עולה באור יום ואובד בזוהר השמש. במצרים ציינה הזריחה ההליאקלית של סיריוס, יציאת סופדת, את ראש השנה האידיאלי וחלה סמוך לתחילת שיטפון הנילוס.

מדוע נסחף לוח השנה המצרי?

השנה שלו הייתה בת 365 ימים בדיוק: שנים עשר חודשים של שלושים יום ועוד חמישה ימים נוספים. מחזורו של סיריוס ומחזור העונות ארוכים בכרבע יום, והמצרים לא הוסיפו יום מעובר עד התקופה הרומית. לכן פיגר לוח השנה ביום אחד בכל ארבע שנים, וחודשיו נעו בהדרגה דרך כל העונות.

האם זריחת סיריוס גרמה לשיטפון הנילוס?

לא. השיטפון בא מגשמי הקיץ על הרמות האתיופיות. הזריחה ההליאקלית של סיריוס פשוט חלה באותם שבועות של לב הקיץ שבהם החל הנהר לעלות, והדת המצרית חיברה בין השניים כשכיבדה את סופדת כמי שמביאה את השיטפון. הכוכב שמר על מועדו באמינות רבה הרבה יותר מן הנהר.

כמה זמן היה סיריוס בלתי נראה בכל שנה?

כשבעים יום בקו הרוחב של מצרים בעת העתיקה, בשינויים מסוימים לפי המקום והתנאים. טקסטים מצריים התייחסו לשבעים הימים האלה כמותו של הכוכב ושהותו בעולם התחתון לפני הלידה מחדש עם שחר, ואותו פרק זמן מופיע כמרווח האידיאלי לחניטה ולקבורה.

מה היו הימים האפגומניים?

חמשת הימים שנוספו אחרי החודש השנים עשר כדי להביא את השנה האזרחית מ-360 ל-365 ימים. המצרים קראו להם הימים שעל השנה. הם נחגגו כימי ההולדת של אוזיריס, הורוס, סת, איזיס ונפתיס, ונחשבו מסוכנים משום שעמדו מחוץ למניין הרגיל, ולכן נאמרו בהם לחשי הגנה.

כיצד עוזרים תאריכים סותיים לתארך את מצרים העתיקה?

מסמכים ספורים מתעדים את התאריך האזרחי שבו עלה סיריוס בשנה מסוימת של מלך ידוע בשמו, ובהם מכתב מקדש מלהון מימי סנוסרת השלישי ולוח שנה על פפירוס אברס מימי אמנחותפ הראשון. מאחר שהתאריך האזרחי זז ביום אחד בכל ארבע שנים והמחזור מקובע בידי קנסורינוס, אפשר להמיר כל רשומה כזו לשנה מוחלטת, בטווח של כמה עשורים לפי המקום שבו נצפה הכוכב.

האם לוח השנה המצרי באמת הונהג ב-4241 לפנה״ס?

זה מאוד לא סביר. אדוארד מאייר הציע את התאריך ב-1904 בהנחה שלוח השנה התחיל בתחילת המחזור הסותי, ודחה את המועמד הבא, 2781 לפנה״ס, כמאוחר מדי. מחקר מאוחר יותר על מצרים הקדומה לא השאיר מקום ללוח שנה מפותח כה מוקדם, וההנחה עצמה מעולם לא הוכחה. רוב החוקרים ממקמים את הנהגת לוח השנה האזרחי בראשית האלף השלישי לפנה״ס ומשאירים את התאריך המדויק פתוח.

האם לוח השנה המצרי עדיין קיים?

כן, בצורה קבועה. בימי אוגוסטוס קיבלה השנה המצרית יום מעובר בכל שנה רביעית ונעשתה ללוח השנה האלכסנדרוני, השורד כלוח השנה של הכנסייה הקופטית ועם שמות חודשים משלו כלוח השנה האתיופי. שניהם שומרים על שנים עשר חודשים של שלושים יום ועל תקופה שלוש עשרה קצרה בת חמישה או שישה ימים, ושניהם פותחים את השנה בספטמבר של הלוח הגרגוריאני.

פוסטים אחרונים

גלה את החוכמה העתיקה של קלפי הטארוט ופתח את סודות המסע הרוחני שלך. הבלוג שלנו הוא שערך להבנת הסימבוליזם העשיר, המשמעויות והיישומים המעשיים של קריאת טארוט.