השמש

מרכז מפת הלידה

השמש היא מרכז הכובד של האסטרולוגיה, והמסורת מעולם לא היססה להשתמש בדימויים מובהקים: השמש במפה היא המלך, הלב והעצמי. היא מייצגת זהות, את המאמץ להיות אדם מוגדר ומובחן; חיוניות, האנרגיה המזינה כל תפקוד אחר; ותכלית, הכיוון ההופך את החיים לרצף בעל משמעות ולא לאוסף ימים מקרי. מזל השמש מעניק למסע זה סגנון ייחודי, בית השמש מספק לו זירת פעולה, והיבטיה מגייסים מערך של בעלי ברית ויריבים. כאשר אסטרולוגים מציינים שמפה מסוימת "פועלת היטב", כוונתם בדרך כלל לכך שהשמש שבה מצאה דרך לקרון בתנאים שלה, ומסיבה זו בדיוק מעמדו של המאור נבחן ראשון במסורות מאלכסנדריה ההלניסטית ועד לפרקטיקה הפסיכולוגית המודרנית.

שמש: שמש האותות בבבל

דרכה האסטרולוגית של השמש מתחילה בבבל בדמות האל שמש (Shamash), אל החמה והצדק, השופט הרואה-כול שלפניו נשבעו חוזים, מלכים נתנו דין וחשבון ובתי הדין של טקסי הנמבורבי התכנסו עם עלות השחר, כפי שמתואר בעמודי האסטרולוגיה הבבלית במדריך זה. סדרת האותות "אנומה אנו אנליל" הקדישה לחלקו ארבעה עשר לוחות, אשר פירשו את גוון גלגל השמש בזריחה, את ההילות ועדי השמש (כלבי שמש), ומעל לכול את ליקויי החמה. ליקויים אלה נחשבו חמורים אף מליקויי ירח, משום שהשמש ייצגה את המלך ואת עצם הסדר הקוסמי. המשוואה המכוננת הזו, שבה השמש שקולה לריבון ולעיקרון המחזיק את המערכת כולה, נותרה חלק בלתי נפרד מן המסורת עד היום; מושג "זהות הליבה" במפה המודרנית אינו אלא מלכותו של שמש הבבלי המתורגמת לאוצר המילים של העצמי.

מאור בין כוכבי לכת נודדים

הסיווג האסטרולוגי נושא חשיבות רבה, וזה של השמש ייחודי לחלוטין. יחד עם הירח היא יוצרת את הצמד שהמסורת מכנה "המאורות", שני האורות הגדולים המובדלים מחמשת כוכבי הלכת הנודדים: כל אחד מהם שולט במזל יחיד בעוד שאר כוכבי הלכת שולטים בשניים, ויחד הם מעגנים את לבו הקיצי של מבנה השליטות, כאשר השמש נוטלת את אריה והירח את סרטן, ומרקורי, ונוס, מארס, יופיטר וסטורן נפרסים החוצה לפי סדר מהירותם. צמד המאורות מעצב גם את דוקטרינת הכת (Sect) העתיקה, שזכתה לתחייה באסטרולוגיה המסורתית בת זמננו: מפת לידה שנערכה ביום שייכת למחנה השמש, עם יופיטר וסטורן כבני בריתה היומיים, בעוד מפת לילה שייכת למחנה הירח, ומזגו של כל כוכב מתפרש באופן שונה במקצת בהתאם למשמרת שבה הוא פועל.

מעלות השמש: אריה, טלה וצלליהם

השמש שולטת במזל אריה, מזל האש הקבועה של שיא הקיץ הצפוני, שבו הזוהר וההקרנה הם המהות כולה; עמוד המזל מציג פן זה בהרחבה. היא שוהה ברוממות במזל טלה, באופן מסורתי במעלה התשע עשרה, מזל נקודת השוויון שבו האור מתחיל להכריע את החושך, מיקום הנובע ישירות מן "המקומות הנסתרים" של בבל המוסברים בעמוד ההורוסקופים הקדומים. המיקומים הנגדיים משלימים את הדוקטרינה: במזל דלי, מול אריה, השמש שרויה בגלות (דטרימנט), כאשר האור האישי מצטנן בפני העיקרון הקולקטיבי; במזל מאזניים, מול טלה, היא שרויה בנפילה (פול), כאשר הזהות העצמית נסוגה בפני חוקי הזוגיות והיחסים. במבט כולל, ארבעת המיקומים הללו מנסחים במדויק את טבע השמש: בשיא כוחה כשהעצמי מוביל בביטחון, ובנקודת חולשתה כשהוא נדרש להתמוסס בקבוצה או בשותפות.

השמש במזלות, בבתים ובהיבטים

בניתוח המעשי, מזל השמש מתאר את הסגנון שבו מתעצבת הזהות: מזלות האש מגדירים את עצמם באמצעות פעולה, מזלות האדמה דרך עבודה ותוצאות מוחשיות, מזלות האוויר באמצעות חשיבה וחילופי רעיונות, ומזלות המים דרך רגש וחיבור נפשי. מסיבה זו קיצור הדרך של מזלות השמש, על אף פשטנותו, אינו חסר משמעות. בית השמש חושף את הזירה שבה החיים מחפשים את מרכזם: הקריירה בבית העשירי, הבית והמשפחה בבית הרביעי, או אופקים רחבים בבית התשיעי. ההיבטים מדווחים על המתרחש בחצר המלוכה: שמש הנתמכת בידי יופיטר מתרחבת בביטחון; בזווית ריבוע (סקווייר) מול סטורן היא בונה זהות בעמל רב, כנגד התנגדות שהופכת עם הזמן למבנה מוצק; ובצמידות לירח בלידת מולד לבנה, הרצון והרגש זורמים כנחל אחד. כוכב לכת הסמוך מאוד לשמש נחשב מסורתית ל"שרוף" (Combust), כוכב הנעלם מן העין בגלל הבוהק הסולארי, עובדה תצפיתית מוכרת מיומני התצפית הבבליים שהפכה לכלל פרשני קבוע.

השרשרת הסולארית: זהב, יום ראשון והלב

סביב כל כוכב לכת טוו הקוסמולוגיות הקדומות שרשרת התאמות, וזו של השמש נשתמרה באופן השלם ביותר בחיי היומיום. בין המתכות שייך לה הזהב; בין הימים יום ראשון, ששמו באנגלית ובשפות רבות (Sunday) נושא עדיין את זכרה, שריד לשבוע כוכבי הלכת שרומא הפיצה ושום רפורמה לא עקרה. בין איברי הגוף היא מושלת בלב, המרכז המקיים את המכלול כולו, כך שהרפואה המסורתית אבחנה את חיוניות האדם ממצב השמש במפה; בין בעלי החיים האריה; ובין בני האדם מלכים וכל דמות שתפקידה לאחד ולהנהיג. ההיגיון העומד מאחורי שרשרת זו, בדומה לרוקחות הזודיאקלית המתוארת בעמוד המיקרו-זודיאק, מבוסס על שותפות מהותית: כל מה שהוא סולארי בכל ממלכה של הבריאה מגיב לשמש שבשמיים.

סוריה, הליוס, סול

אלוהויות השמש שמרו על מעמדן הריבוני בכל מסורת שאליה נדד הידע. הודו מקבלת את השמש כסוריה (Surya), רוכב מרכבת שבעת הסוסים, המסמל בג'יוטיש את הנשמה (אתמן), האב והמלך, השולט בסימהה (אריה) ומרומם במשה (טלה), אותן מעלות כבוד בדיוק כמו במערב הודות למורשת הבבלית המשותפת. יוון הניעה את השמש ברחבי השמיים כהליוס (Helios) ומיזגה את דמותו בהדרגה עם אפולו, אל האור, המוזיקה והנבואה, ובכך קשרה את השמש לסדר ולהשראה בעת ובעונה אחת. רומא חתמה את העת העתיקה תחת פולחן סול אינוויקטוס (Sol Invictus), השמש הבלתי מנוצחת של הפולחן הקיסרי, שכתר הקרניים וחגיגות דצמבר שלו הותירו חותם עמוק באיקונוגרפיה המערבית. הסיפורים המיתולוגיים נבדלים בפרטיהם אך תמימי דעים בתפקידם: בכל מקום שאליו הגיעה האסטרולוגיה, השמש עמדה בראש.

השמש המודרנית

המאה העשרים הפכה את השמש בו-זמנית לאוצר המילים הכולל של האסטרולוגיה הפופולרית ולסמל המרכזי של אסטרולוגיית העומק. מדורי המזלות בעיתונים, שנולדו בשנת 1930 ומתוארים בעמוד האסטרולוגיה המערבית המודרנית, צמצמו את מפת הלידה כולה למזל השמש בלבד, והפכו את השאלה "מה המזל שלך?" לשאלה סולארית ואת השמש לכוכב היחיד שרוב האנשים מסוגלים לציין במפתם. במקביל, האסטרולוגיה הפסיכולוגית פירשה את השמש דרך תורתו של יונג כמרכז המאחד של האגו, לא מה שהאדם כבר הווה אלא מה שהוא מתפתח לקראתו: הגיבור של עלילת המפה ולא דיוקנה המוגמר. שתי השמשות המודרניות, הפשטנית והמעמיקה, הן אותו המאור בעומקים שונים, ושתיהן יורשות ישירות של שמש הבבלי: האור שלאורו נבחנת לכידותם של החיים.

כיצד לקרוא עמוד זה

הכרטיסים שלעיל מציגים את שנים עשר ממדי המאור: השופט הבבלי, הסיווג, מעלות הכבוד, משמעות הליבה, דוקטרינת הכת (Sect), ההתאמות המסורתיות, איבר הגוף, האלוהויות הוודיות והיווניות, הכוכב עצמו ודרכו בעת המודרנית. להעמקה במזל ביתה עיינו במזל אריה, ובמזל רוממותה במזל טלה, הזמינים בספריית המזלות; לרקע ההיסטורי העתיק פנו לעמודי המסורת הבבלית העוסקים בסדרת האותות וביומני התצפית. השמש ותשעת עמיתיה מהווים חלק מאנציקלופדיית Tarot Academy בכל חמישים ושתיים השפות.